בשורת האפוקליפסה

“קר,” לחשה הנערה לעצמה כשצפה במי הים הקרים; צמרמורת אחזה בה.
היא הייתה ערומה, ללא כל בד מתווך, רק היא - והים.
היא לא זכרה מי הייתה או מה היו מעשיה שם,
אך בתוכה חשה הרגשה מוכרת, היא כבר הייתה שם בעבר. המשך »

מפאתי המוות הקודח
לא חשתי בצורך להתפכח,
כשבעזרתו הנכלמת של מעדר על גבי האדמה הבוצית
פערתי בור בתקרת הארון של הקבורה הנצחית. המשך »

לא לקח זמן רב עד שנשטפתי החוצה בעוצמה אל תעלת מים קטנה במורד הדרך. החושך היה אינסופי. כשהצלחתי להרים את עצמי, ספוג בזוהמה שתנית, הבחנתי שהתעלה נמצאה בקרבת חומת אבן לא גבוהה במיוחד והתחלתי ללכת בסמוך אליה. יכולתי לשמוע קולות שקטים ומלחששים, ואז הבחנתי גם באורות עמומים כשל לפידים הנישאים בידי אנשים עטויי ברדסי-גלימות כהים עם עיטורי זהב שכיסו את ראשם וגופם. הם החלו לטפס על גבעה ירוקה (ואני בעקבותיהם, מאחורי החומה) שככל שהתקדמנו בטיפוס, כך העשב הירוק והרטוב דהה ונעשה חום ועבש עד שלא נותר ממנו עוד דבר. במרום הגבעה היו הריסות של מקדש כלשהו שלא נראה לי מוכר. “גבעת אסקווילינוס. כאן היא תיוולד”, שמעתי קול חרישי מהוסה מקיף אותי. פחד צינן את עורקיי החמים. מי זה שדיבר? תהיתי. היה זה קול מסתורי וצעיר של אישה, אך לא ראיתי אחת כזו בנמצא בקרבתי. “אל תפחד”, נשמע הקול שוב. “אני כבר לא יכולה לפגוע באיש”. ואז ראיתי דמות חיוורת לבושה בשמלת רפאים קרועה ורוויה בדם שכמו הייתה מטושטשת וניצבה בין המרחב-זמן הממשי לבין זה המטאפיזי. “מי את?” שאלתי. “את סוג של רוח רפאים?”.
“אני גרטל פנדרצקי. נידונתי להלך בין המימדים כדי לוודא שנכדתי היקרה תגשים את יעודה”, היא אמרה בקול צלול ושחור. הבל נשימתה נפלט מפיה המטאפיזי בצורה של הדי ערפל סמיכים. המשך »

אני מתעוררת ואני מגלה את פרצופו של השטן.
ואני שואלת אותו:
מה השעה?
מה השעה?
מה השעה?
והוא שואל אותי:
איך את מרגישה היום?
איך את מרגישה היום?
מה השעה?
מה השעה?
מה השעה?
איך את מרגישה היום?
מה השעה?
איך את מרגישה
איך את מרגישה היום?
מה השע… המשך »

1.
בפריקת שובלי התמותה
היא חודרת באבחת הגיליוטינה אל
אגמי התום המהווים את תופת מצעד האיוולת
שאינה מסוגלת לפשר על אילו שהן קרבנות
אפר; המוות הנו הסתגלות נרקיסיסטית
אל מבואות השכחה. המשך »

מבעד לפסולת הקיום הספורדית המבוזרת ברחבי הזמן-חלל, הוא שכב בלא ניע ובלא נע, שכב בעיניים פעורות אל עבר האש ותימרות העשן המיתמרים אל מעבר לתופת שדה הקרב.
הוא יכול היה לראות את רופאי המגיפה בעלי מסיכת המקור המשוננת עוברים בין הגוויות ובין השורדים. בינות עץ מרקיב, נטול עלים ומעלה עובש הוא הבחין בנערה זהובת שיער אך מוכתמת דמים מוטלת בפיזור איברים. הוא הרים את עצמו מן האדמה הבוצית וזחל לעברה כמו הייתה תקוותו וגאולתו האחרונה. המשך »

“אז, את באה לפה הרבה?”
“הזמנת אותי, אז באתי”.
“באת במיוחד בשבילי?”
“אלא מה? אתה רואה פה עוד מישהו מלבדך?”
“אני רואה אותך, ואני אוהב את מה שאני רואה”.
“אתה מדבר שטויות שוב, אין שום דבר יפה לראות בי”.
“אני חושב שזה הקסם שבך, החוסר מודעות עצמית לגבי ייחודך”.
“אני סתם עוד פסיכית, כמוך”.
“אין עוררין על הפסיכיות שלנו, אבל אנחנו לא עוד פסיכים, אלא הפסיכים”.
“אם אתה אומר”.
“אז זה סימן שזה נכון”.
“זה לא סימן לכלום, אתה לא תמיד צודק”.
“במקרה הזה אני צודק, את יפהפייה בעיניי בין אם את רואה את זה או לא”.
“טוב, עברנו נושא”.
“טוב”. המשך »

“אז, את באה לפה הרבה?”
“באה לעתים קרובות, כך מסתבר”.
“אפשר להזמין אותך לשתות משהו?”
“אני מוכנה לשתות את דמך בכל עת”.
“סליחה?” המשך »

כאן. בראשי – מצאתי מקום מקלט
מפני התופת השוצפת בחוץ כל לבב אנוש.
כאן, בינות קירות הממלכה הגשמית – איוותר בתומי
ואביט בטיפות הקופאות להן לשלג רך ונוחתות על גופך.
שם יחזרו לצורתן הגשמית, יזלחו בינות שפתייך הכחלחלות,
וינזלו במורד גווך הערום, בין קימורי ירכייך ועד לכף ידי. המשך »

ואז היא הגיעה, וחלפה על פניי כרוח רפאים כמו לא הבחינה בי כלל. היא הגיעה בצעדים בטוחים, נועזים, אימתיים כמעט, כמו כל צעד שלה איים למחוץ מושבת נמלים שלמה (או שמא מושבת בני אנוש) מבלי להניד עפעף. היא הגיעה וניגשה היישר למסור החשמלי שהונח לו בפשטות על גבי הקיר. הונח מבלי לדעת לאיזה שימוש איום יילקח ויידרש לבצע. מה שהטריד אותי יותר מכול, עוד הרבה לפני שראיתי את תוצאות מעשיה היה המבט החודרני שהטיחה בי רגע לפני שנכנסה לבית כדי לבצע את זממה, כמו כדי להכריז בפניי שהיא מודעת לכך שאני כאן ושאני אהיה באל כורחי: העד העיקרי למעשיה הנוראיים.
“אל תתן לה לחדור אליך”, אמר פיטר מרחוק – היה נדמה לי כמו הוא נמצא בגלקסיה אחרת. “ג’סטין אוהבת קהל. היא אוהבת לדעת שיש מישהו שצופה בה מבצעת את מעשיה המחליאים. היא תעשה אותם בכל מקרה, אבל משום מה היא תמיד מצליחה באופן ממזרי משהו לסדר לעצמה קהל בו תותיר את חותמה בהליך פוסט-טראומתי מרושע לעדי עולם”, ואז הוא השתתק. הבחנתי שנדמה כמו אני באמת מרוחק מפיטר כאילו אנו נמצאים על שתי גלקסיות מרוחקות. כל הסביבה שהקיפה אותי נמוגה, השמיים והאוויר נהפכו לריק שחור נטול כוכבים, לא יכולתי לראות עוד את הרצפה או על מה הסולם שלי עומד, ופיטר כלל לא נמצא בסביבה. הדבר היחיד שראיתי היה האור העמום של הנורה הרועדת והרוטטת שעל תקרת החדר עליו השקפתי מחלוני שנדמה היה כמו נעה למקצב צעדי הענק המתקרבים של הרוע בהתגלמותו ששכן בגופה של ג’ולייט; הנערה בת השש עשרה - ג’סטין בלאק. המשך »