קראש! – Requiem to the pure of hearts

פורסם ביום יום ראשון, 07 באוגוסט 2011 בשעה 16:30

2011080701

מצאתי את עצמי יושב במושב האחורי בתוך רכב שנסע במהירות עצומה.

"אמרתי לך שזה לא מוצא חן בעיניי, קטרינה," שמעתי את הנהג אומר לנערה שישבה לידו.

"אבל פיטר, מה שאני עושה תלוי בהחלטה האישית שלי, אוקיי?" המשך »

דיסוציאטיביות סכיזו-אפקטיבית

פורסם ביום יום שני, 04 ביולי 2011 בשעה 22:37

זכרתי כיצד ישבתי שם על גזע עץ כרות והבטתי הלאה בדמות הכה מוכרת, גשם שלי, יציר שיגיוני. הוא חייך אליי ונופף לשלום. המשך »

פרגמנטים של זכרונות רפאים

פורסם ביום יום חמישי, 26 במאי 2011 בשעה 06:45

היו בי הרבה רגעים חטופים בהם חוויתי אותה עוד לפני שפגשתי אותה לראשונה. נשמתי את הווייתה עוד לפני שיכולתי להגות את שמה. אני זוכר כיצד היא הייתה משעינה מרפק נשכח לצדי במקום בו הבטחון היחיד מבין צלליות האפלה הנתעבות היה תנור ההסקה הרדום למחצה, שבוי בקומתוזת ניחוח מי המלח שלעד יהוו את דמעותיה. הכול כמו נע מולי כפטה-מורגנה בלהבות התופת המדבריות המלחששות שקרים ומרמה. דחפי יצרי העבר מכים בי בהתלהמות גוברת כשגודשת הסאה בין גאות ושפל הכוונות שביקשתי להאמין כי היו ראויות את כל זה. ג'סטין פעם אמרה לי, כשישבה מולי לצד גופתה המטורפת והגוססת של תאומתה המיוסרת, ש"האמת נמצאת בדברים הקטנים. בזכרונות." זמן רב הפכתי בראשי מדוע אמרה זאת אז, גם כשהתברר לה שהרגה את האדם ה"לא נכון" שעה שאפילו אני כבר הפסקתי להבדיל בין צודק לשגוי לבין זהות דפרסונאלצטיבית אחת למשניה. ואולי המלחמה שהתחוללה בין השתיים הייתה מיותרת מספיק ולכן התקיימה מלכתחילה. תלויה על בלימת רפאים שחוזקה נתמך בשנאתן המפולגת של שתי התאומות שרק ביקשו להרגיש מעט נאהבות. המשך »

מבוכי המראות

פורסם ביום יום שבת, 07 במאי 2011 בשעה 06:07

"ריין!" הרגשתי את ראשי מיטלטל הצידה במהלומה כואבת. פקחתי את עיניי המטושטשות, וראיתי ילדה כבת שלוש מושכת את ידיי כדי שאתרומם, קטרינה הקטנה. "רייני ריין," היא אמרה. "בבקשה, אתה חייב לעזור לי," הבחנתי כי כל פניה היוו עיסת נוזלים אחת גדולה משום שהתייפחויותיה מילאו את עולמה כעת. המשך »

רסיסי זכרונות

פורסם ביום יום ראשון, 03 באפריל 2011 בשעה 23:14

תירגע, אל תזוז. ופריסטין הייתה שם וגם גרטל, ג'ולייט וג'סטין, מקום שבו השמים היו כחנקן נוזלי, מעבר לשלשלאות המתכת המתחככות לתרדמת הנידונים, לאורך המחלקה הסגורה של גולגולות היהלום.
אל תעז, לעזאזל. איפה שהשמים דהו בסטאטיות מלחששת אל המונוטוניות של הזמן הבדוי, ויכולתי להחליף מבט עם לבה השחור והמרוסק.
"תפסיק עם זה, ריין, אתה חייב לנשום!" היא גערה על חזי, ידה האחת אוחזת בשערה השחור. ידה השנייה לופתת את צווארי. עיניה כקריסטלים חנוקים באפוקליפטיקה מתכתית. "אם לא תפסיק לזוז, אני אשסף את גרונך המחורבן. אתה עדיין הוזה." המשך »

סופן של התאומות המטאפיזיות

פורסם ביום יום ראשון, 19 בדצמבר 2010 בשעה 03:46

התעוררתי בחשכה האינסופית. הייתי שרוי בריק מוחלט. מרחף. נופל ללא הסתמנות לקרקע בטוחה.
ואז היא התגבשה אל מולי, הפאם פאטאל בעלת עיני הערפל.
"ג'ולייט," ביטאתי ביראה. "אני אבוד."
"מה שנגזרתי אמרה לך היה מדויק," היא אמרה. "תודעתך משוסעת. אתה מכיל משמעות. אינפורמציה מפורקת שיש לאחותה מחדש."
"כיצד אהפוך להיות שלם, שוב?", תמהתי.
"מעולם לא היית שלם. אך רק היא תוכל לכך."
"קטרינה?", שאלתי.
"לא." היא אמרה ונמוגה אל החושך. המשך »

בואו של הערפל

פורסם ביום יום שישי, 19 בנובמבר 2010 בשעה 03:44

הוטחתי על האספלט הקפוא; פוצע את מרפקיי ואת ברכיי בחבולות מדממות. יכולתי לראות את העיר הנטושה מכל יצור חי שאי-פעם חשקה נפשו להתקיים. ערפל מגפתי פסע בין נבכי הקירות החרוכים והמתפוררים – כמו היו לו חיים אלמותיים משל עצמו. גשם של גופרית ירד מבעד לערפל. הטיפות טופפו על השלוליות ובערו בלהבות סגולות-כחולות שסירבו להיחדל. ניתרתי בין הטיפות, וכשלא הצלחתי נאלצתי לנער אותן ממני; מנקה את החורים המפוחמים הקטנים שנותרו בחולצתי. התקדמתי עוד כמה צעדים מבעד לחורבות של העולם שפעם היה פחות כאוטי ואז הגשם פסק. בפתאומיות. הבטתי לאחור וראיתי שמטר מאחורי הגשם ממשיך לרדת – כמו סומן קו בלתי נראה שאחריו אפילו הגשם לא העז להתקרב. לפניי נפערה תהום עמוקה, שנראתה כמו מפלי הניאגרה רק ללא המים. במקום הנוזל האטרקטיבי שהיה אמור לאפיין תהום שכזו היו להבות שפרצו מתוך לבה רותחת ומעל התהום עופפו בשמיים ספק מפלצות ספק יצורים שחורים שאפילו הגיהינום חשש מלשמר. ואז ראיתי אותו – או יש לומר, את זה – משהו שלא יכולתי לתאר במילים פשוטות או אפילו מורכבות. משהו שמילים בכל שפה שהיא לא יוכלו לתאר אי-פעם. האדמה כבר הייתה פעורה והדבר הזה התהווה מולי. התהווה כמו תמיד היה שם והתאדה כמו לא היה שם מעולם. ואז נשמע הקול שלו ציפיתי ולא ציפיתי בו-זמנית. היה זה קול מונוטוני וידעתי שהקול הזה בוקע משם. וזה לא היה סתם עוד קול מונוטוני ומרדים, אלא קריעת השמיים, המרחבים והזמן עם כל הברה שנפלטה. לא היו שם ממש מילים או הברות, אם להיות מדויק – עד כמה שדבר שכזה אפשרי ברגעים אלו; עמדתי מול התופת בהתגלמותה. אחרית הימים בעגה הכי לא דתית שאפשר. וכמו כל זה לא היה די והותר – מעליי, מסביבי, מתחתיי ומכל כיוון אפשרי – הערפל הפך לדמוי פה ושאג לחלל האוויר את מילות התוכחה שלו כשהפיל אותי על האדמה החרוכה. בשמיים התחוללה סופה עצומה ומערבולת זמן מתכתית ששאבה את כל החומרים האורגנים מן האדמה. ומאחוריי החלו לפעום הבזקים מהירים ואפלים כגלים המכים בסלעים בוערים ואני התחלתי לרוץ מבלי לחשוב. לוע הערפל רודף אחריי, בולע מכוניות ובניינים כאילו היו מתאבנים לארוחת בין ערביים. הכביש עליו רצתי החל להתנועע ומבט מהיר לאחור חשף כי האדמה החלה להתקפל כגל צונאמי עצום ומאחוריה נותרו רק הרס ואש ותימרות עשן כשהכול התפורר ונמוג סביבי. המשך »

Multiverse

פורסם ביום יום שלישי, 19 באוקטובר 2010 בשעה 13:44

מכניקת הקוונטים מחלקת את העולם לשני חלקים: המערכת שנבחנת ושאר העולם, שמכיל את הצופה. המערכת מרחפת במצב רפאים של כמעט-קיום (סופרפוזיציה) שנוצר מרשת של אפשרויות עד שהצופה מבצע מדידה – וזה מפחית אותה למציאות אחת בלבד. המשך »

חלום חורבני

פורסם ביום יום שלישי, 05 באוקטובר 2010 בשעה 12:03

חלמתי חלום; ובחלום הזה הייתי עד לחורבן כדור הארץ, לסוף העולם הבן-תמותתי, לקץ החיים אותם כולנו כה משוועים להחזיק. הטכנולוגיה הכה אדירה שבה אנו נאחזים כדי להתאכזר אחד לשני התמעטה לכדי מלמולים ורבלים ומחוות פנים עצובות. המשך »

התחת המדבר – מתוך ארוחה עירומה / וויליאם ס. בורוז

פורסם ביום יום חמישי, 30 בספטמבר 2010 בשעה 05:44

האם אי-פעם סיפרתי לך על האדם שלימד את התחת שלו לדבר? כל אזור הבטן התחתונה שלו זזה למעלה ולמטה והמילים נחפרו החוצה כפלוצים. זה לא היה כמו שום דבר שאי-פעם שמעתי. לדיבור של התחת הזה היה סוג של תדר קיבתי. זה הכה בך בדיוק שם למטה וגרם לך לרצות להתפנות. אתה מכיר את זה שאפטר-שייב ישן דוחק בך וזה מרגיש קר בפנים, ואתה יודע שכל מה שאתה צריך לעשות זה להשתחרר? ובכן הדיבור הזה הכה בך בדיוק שם למטה. קול מבעבע, מעובה ומעופש, קול שאפשר להריח. האיש הזה עבד בקרניבל, אתה מבין, וכשהתחיל עם זה זה היה כמו מופע של פיתום מכובד. מאוד מצחיק, גם, לפחות בהתחלה. היה לו מספר שלו קרא "הזקן הטוב" שהיה להיט, אני אומר לך. שכחתי את הרוב אבל זה היה חכם. כמו למשל, "הו, אני אומר, האם אתה עדיין שם למטה, זקן שכמותך?" – "נה, הייתי צריך לשחרר את עצמי." המשך »