לידתה של ונוס-ליביטינה (Venus-Libitina)

לא לקח זמן רב עד שנשטפתי החוצה בעוצמה אל תעלת מים קטנה במורד הדרך. החושך היה אינסופי. כשהצלחתי להרים את עצמי, ספוג בזוהמה שתנית, הבחנתי שהתעלה נמצאה בקרבת חומת אבן לא גבוהה במיוחד והתחלתי ללכת בסמוך אליה. יכולתי לשמוע קולות שקטים ומלחששים, ואז הבחנתי גם באורות עמומים כשל לפידים הנישאים בידי אנשים עטויי ברדסי-גלימות כהים עם עיטורי זהב שכיסו את ראשם וגופם. הם החלו לטפס על גבעה ירוקה (ואני בעקבותיהם, מאחורי החומה) שככל שהתקדמנו בטיפוס, כך העשב הירוק והרטוב דהה ונעשה חום ועבש עד שלא נותר ממנו עוד דבר. במרום הגבעה היו הריסות של מקדש כלשהו שלא נראה לי מוכר. "גבעת אסקווילינוס. כאן היא תיוולד", שמעתי קול חרישי מהוסה מקיף אותי. פחד צינן את עורקיי החמים. מי זה שדיבר? תהיתי. היה זה קול מסתורי וצעיר של אישה, אך לא ראיתי אחת כזו בנמצא בקרבתי. "אל תפחד", נשמע הקול שוב. "אני כבר לא יכולה לפגוע באיש". ואז ראיתי דמות חיוורת לבושה בשמלת רפאים קרועה ורוויה בדם שכמו הייתה מטושטשת וניצבה בין המרחב-זמן הממשי לבין זה המטאפיזי. "מי את?" שאלתי. "את סוג של רוח רפאים?".
"אני גרטל פנדרצקי. נידונתי להלך בין המימדים כדי לוודא שנכדתי היקרה תגשים את יעודה", היא אמרה בקול צלול ושחור. הבל נשימתה נפלט מפיה המטאפיזי בצורה של הדי ערפל סמיכים.

"איך זה שאני רואה… מרגיש אותך, ואף אחד אחר כאן לא?" שאלתי מבלי שיהיה לי מושג מה היא עלולה להגיד.
"בגלל שאתה נמצא מעבר למימד הרגיל. מעולם לא היית חלק ממנו מלכתחילה. לא הרגשת תמיד שונה ומוזר לעומת אחרים?" שאלה אך לא חיכתה לתשובה, כמו הדבר היה רטורי ומובן מאליו. "זה בגלל שאתה חווה את הזמן ואת המרחב אחרת מהנורמה הנראית לעין. אתה לא מרגיש כמוהם ואתה לא חווה את העולם כמוהם. אני לא אשליה מדומה," היא אמרה. "אני הולוגרמה אורגנית הנעה בין הקונטיניוום של הזמן-מרחב הממדי. מתתי מטורפת עם דם על הידיים. רצחתי את האהבה בשם אי-השפיות. עכשיו אני כאן כדי לתקן את זה. חיכיתי מעל ליובל כדי להגיע ליום הזה, אחרי שתיוולד ותגשים את ייעודה אהיה חופשיה". דמותה הערפילית הצביעה על מרכז המקדש החרוב, שם התאספו האנשים עם הגלימות סביב צרחותיה של אישה. גרטל תפסה אותי במגע-לא-מגע מעורפל ולפתע התפזרנו לרסיסי אבק והתמזגנו מחדש בנפרד ליד קהל העדים לטקס הריטואלי מעורר היראה שהתרחש במקום קדוש זה.
"גרטל, מי זאת ש-"
"ששש…" היא הניחה אצבע מיסטית על פי בכדי להשתיקני. "בקרוב תיווכח בעצמך".
האישה ששכבה עם רגליים מפוסקות במרכז המעגל על מעין מזבח אבן הרוס הייתה בהיריון ובכתה בכי תמרורים מיוסר מרוב כאב. רציתי לשאול את גרטל למה הם לא לוקחים אותה לבית-החולים במקום לבצע את הלידה כאן תחת תנאי שטח לא סטריליים שעלולים לגרום למותה, אבל שיערתי שזה כל העניין בטקס הריטואלי הזה, דווקא במקדש הזה מכל המקומות.
ראיתי אותם קוברים את פניהם בכפותיהם ומתפללים לישות כלשהי שלא הבנתי את פשרה. מבין קהל הסוגדים יכולתי לראות דמות דומיננטית אחת שבלטה מבין כל האחרים, פניה הנשיות הגסות מבעד לברדס השחור היו מוכרות להחריד, זו הייתה ג'סטין.
"הגיעה העת להקים אותה לתחייה", היא אמרה בקול תעוזה ערמומי והנידה את סנטרה לעבר אחד מן המתפללים שעמד לצידה, כנראה סגנה. הוא אסף מספר אנשים עם לפידים והם הקיפו את המזבח שעליו התפתלה האישה הצורחת במכאובי תופת שבקרוב יתעצמו עד לכדי טירוף.
ג'סטין חייכה וסימנה בתנועה לקונית לאנשיה להתחיל עם הטקס. קולות התפילה התעצמו ויכולתי לאימתי לראות כיצד מעגל האנשים מוריד את הלפידים אל האישה כשהבעירו אותה בעודה בחיים. צרחות הלידה התחלפו בצרחות אימה כשעורה החל להימס ושיערה התפורר ועינה התנפצו כבועות סבון מפוחמות. נעתי קדימה באינסטינקט מבוהל אך גרטל עצרה בעדי. "זה אמור לקרות כך", היא הרגיעה את הבלתי ניתן להרגעה. במהלך כל האקט הברוטאלי הזה יכולתי לפתע לראות קרן אור יורדת מן השמיים אל הבחורה הבוערת ומשם ירדה מעין ערפילית שחורה שהתייצבה מעל האישה הבוערת, חסרת זהות, חסרת ממשות.
ג'סטין הפסיכוטית הוציאה מכיסה מטבע מסתורי והרימה אותו אל האוויר – קרן חשמל פרצה ממנו ופגעה בערפילית, גורמת לה להשתנות למשהו שהזכיר דמות אנושית. כנפיים שחורות מעורפלות בהקו מגבה, אילו היה זה גבה, וגופה הערפילי הוטח בעוצמה ונמוג בבטנה של האישה, שעדיין הוסיפה לצרוח ולרטוט כצלי מבושל אך בקרוב תחדל מכך לעד. ג'סטין התכופפה וקברה את המטבע באדמה הפצועה, מכסה אותו ברגבי חול ובוץ.
ואז מאיבר מינה של האישה פרצה יד קטנטנה ואצבעותיה העדינות נתפסו חזק באבן המזבח. כמו מ'גוזו' של מייקה, הילודה גררה עצמה החוצה מתוך הואג'יינה הבוערת על כפות ידיה, נוזלי גוף ודם עיטרו את פניה וגופה. בכוח רב וללא חמלה, שלפה ג'סטין את התינוקת ואחזה אותה גבוה בצווארה כשהיא בוכה וצורחת כ"ביום היוולדה". מהאבזם שהחזיק את גלימתה היא שלפה פגיון מעוקל והרימה אותו גבוה כשאנשיה מריעים ותפילותיהם מתחזקות עוד יותר. “מן הלהבות יצאה ואל הלהבות תשוב,” היא הכריזה. “ובלהב התופת ייחרטו תוויה בפריסטיניות נכוחה". ואז היא חרטה על פניה של התינוקת מספר חתכים עמוקים וגאומטריים שוודאי היוו עבורה איזושהי סימבוליות מסוימת שרק היא ואנשיה הכירו, אך עבורי היה זה אקט ברוטאלי וחסר רחמים וחששתי לדעת לאיזו אישה מצולקת תהפוך תינוקת זו ברבות הימים.
לאחר שהסתיים הטקס, והרוח נשאה את האפר של מי שהייתה פעם אמה של התינוקת, יכולתי לראות את ג'סטין מחזיקה את הילודה קרוב לחזה, ואז מגישה אותה בעדינות לאדם רכון וכנוע שנראה היה שכל שביקש היה לרצות. “קח את ליביטינה לארץ הבדולח המרוסקת,” היא אמרה בנוקשות. “הטרור שתשליט שם לא יישכח לעולם".

לכתוב תגובה