נקרופתולוגיה

מפאתי המוות הקודח
לא חשתי בצורך להתפכח,
כשבעזרתו הנכלמת של מעדר על גבי האדמה הבוצית
פערתי בור בתקרת הארון של הקבורה הנצחית.

מן הכיליון של מעטה הטירוף סחפתי נערה,
חסרת רוח חיים של ברייה קרועה ורקובה.
חורי להב הסכין בערו באדמומיות נכוחה
שנסתמו זה אחר בתאבונם של תולעי האפלה.

על מצע של סאטן הנחתי את הגופה,
את האריג המפריע קרעתי מנבכי אגן ירכיה כפרוצה.
את שדיה הנוקשים מיששתי בגרומיות של קנאתי הארורה
מאותם ימים שכוחי-אל בהם לאחר הייתה שייכת פנימיותה.

ללא כל היסוס חדרתי פנימה מבעד לתחלואי גופה הנוזליים,
מבעד לתודעת המותר והאסור אל עבר פלחי ישבנה העסיסיים.
מכה על חטא ההיבריס של פגועי גורל ותועבת השנאה,
תלשתי זרדי שיער חלושים מקרקפתה המתבלה.

אל ראשה ניגשתי ופערתי פצע משונן,
שפתיים בשרניות המבקשות להנציח הנאה בקורבנן.
מן תהום הוויית הנשייה פרצתי בזעקות שבר,
אך עדיין לא הבנתי לגמרי את יכולתי לחלל את הלמות הקבר.

את בגדיי שוב לבשתי בתוכחה ניכרת,
ואת כלי נשקי המטונף אספתי בתנועה מוכרת.
ללא כל ירא הנפתי את פיסת המתכת אל-על
בכוונה להנחית ולהשטיח כל עדות למעשיי הנ"ל.

קולות חרחור משונים בקעו מגרוני
כשסרחון עלום שם אפף את אפי
בעוד שיד חרוכה בריקבון השפיות תפסה את גופי
והתיקה את מיקומי אל הסלעים שלצידי.

מן אפלת הקיום האנושי פרץ היצור הדמוני
בדמות החילול בקוע התוכחה של הלמות קלוני,
ומאחוריו עוד מיליציית שדים ורוחות שונאי אויב
מהם כל אדם שפוי ימלט על אף ומפאת גופו הדואב.

משלחת מלאכי שרף נפלה מן השמיים
וקרב עקוב מדם פרץ מאוחר יותר משעת ערביים,
כשקולות השעטה מן ספינות האויב בקעו ללא רחמים
כך חשתי שניצלתי בעור שיניי מלולאת החנק של המתים.

ניתז דם הרפאים לכל עבר אל קברי הכופרים
ואני החשתי את פעמיי הרחק אל עבר בתי הישנים,
כשלפניי חסמו אותי תופעות טבע איתניות בדמות אלים,
גיצים בוערים וגלי מים עצומים המשמידים כל שינת ישרים.

"לאן אתה חושב שאתה הולך?" אמרה תפלצת עם קוצים במקום שיניים ועקרבים לאצבעות.
"כל שאני רוצה," אמרתי, "הוא לשים קץ לכל הסכנות המתעדות בנקל בדרכיי הנלוזות".
כשפניתי לכיוון הנגדי כדי להתחמק מאותם מפלצות נבובות הזדון וההרס הנורא,
להב קרח כסוף ערף את זרועי מבלי שהספקתי לומר – "בבקשה".

"לא כל-כך מהר", אמרה רוחה של הנערה שכמעט הטחתי כל זכר מפניה היפות.
"אינך יכול לברוח, לא אחרי שלל פעולותייך הגסות".
"תנו לי ללכת!", צעקתי בעודי חומק מבעד לגופה הרקוב הבוער בשלהבות הנצח.
אך הוטחתי באדמה ופלטתי דם ואפר כשרגליי בותקו מיושביהן כהכנה לקראת הרצח.

"גופך נדון להיחלל על-ידי הקראקן, פעם אחר פעם, ללא כל תנומה או מנוחה לכפרת המעשה, ואילו נפשך תקרע בידי עדר מרבי רגליים מפלצתיים שיפרצו את תודעתך בכל פעם שתתכסה".
גזר הדין נקבע בעוד שהפטיש נחת על בסיסו הנרצע
ועבדכם הנאמן נלקח אל מצולות הים בכדי לבצע את הליך הגזירה במרוצה.

ממלכת הקרקאן אפפה קורבנות אדם כלואים בתאי מאסר קפואים בחדוות בערת הגיהינום
כל אדם התחנן על חייו ונקרע לגזרים סיזיפיים בלהבו המלוטש של יהלום.
נלקחתי לתאי לצד יצורים מימיים משונים מבעד לפרגוד
שהתעללו בגופי בסדרת עינויים תמנוניים כואבים עד מאוד.

בלילות אפופי זימה ותקווה שמא אוכל להימלט מן הנצח הכובל
פלשו מרבי הרגליים למחשבותיי ואנסו כל חלקיק מחשבה חופשית מפאת המוות הגובל.
במקום לחשוב על אור היום הבוהק כשאפרוץ מן המים החונקים כל רבד קיום
חשבתי על האפלה הקודחת כל רפש מעשיי בנבכי תודעת האיום.

אך כעבור כמה שנים רעות ביקרה בתאי אותה רוח של נערה אומללה
שתווי פניה היפים כבר אינם עוד וכל שנותרו הם קמטי קללה
ואמרה ש – "יש לי דרך לגאול את נפשך המיוסרת וכפוית הטובה
אם רק תתלווה אליי באישון הלילה מבעד לדרך הסתרים הישנה".

וכך, כשכולם כבר ישנו את שינת הביעותים
הסתנו אני והנערה את אבני היסוד מן הקיר ופערנו חור בתמימות דעים
אל-על שחינו מבעד למעמקים אפופי הפחדים
כשבכל העת רק פחדתי שזרועותיו העצומות של הקראקן ישאבו אותי חזרה אל הנידונים.

פרצנו אל החוץ הקודר והאפל,
אף קרן אור לא חדרה, אף לא יונק שפל.
אף לא צליל חורבני, אף לא חלקיק תקווה,
השמיים היו שחורים לגמרי, שחורים מפאת הבערה.

"לאן הובלת אותי?" שאלתי, "האם לתוך חורבני החדש האבוד?"
"לא", השיבה. "כי אם לממלכת הגשם והאבדון", אמרה בחיוך מדוד.
"לממלכת קיומך האחרון".

ואז גוף הרפאים שלה הפך לגשמי, והיא כבלה את ידיי עם שני מסמרים,
בעודה נותנת לכפות רגליי להיאכל בידי חרקים ענקיים.
היא תפסה את איברי ותלשהו ממקומו,
ודחפה אותו לפי והכריחני לבלעו.

"איך זה מרגיש?" שאלה במלוא הגרון,
"להיחלל בחוסר עונים משווע, להיצלב במלוא החרון".
היא לקחה את להב הסכין ופתחה את בטני החשופה
ומתוכה הוציאה את קרביי והאכילני בהם ללא הפוגה.

ואז, בעודה מביטה וצוחקת, מענגת את עצמה מפאת המקאבריות
לקחה היא את מעדר התוכחה והניפה אותו בחלל המודרניות.
ללא כל היסוס, או דאוס אקס מאכינה
היא הנחיתה את בליל המתכת על גולגולתי ומחצה אותה פנימה.

ואז במלוא הזעם,
קרעה את שאר גופי לגזרים בלי טעם
ושסיימה את המעשה
נפשה נדדה לקברה המכוסה.

וגופתה המבועלת, שהרי תמיד הייתה גם גופתי
שוכבת קרועה למרגלות הים התופתי
לצד ממלכתו של הקרקאן האיום והנורא
בעולם הגשמי, התבונתי, של תהליך היצירה.

2.11.2007

לכתוב תגובה