הדקדנטיות האפוקליפטית של הסוף

דמדומי השקיעה האחרונה של מחשבותיי מהדהדים על לכדי סוף העולם אותו בדיתי בראשי. קבור במחשבות אשמה על אדם שמת אותו לא יכולתי להציל. נקרע לגזרים על ידי אדם שחי שלא מסוגל להציל אותי. והעתיד הפועם בשובלי הזמן הבדוי – הטירוף, אובדן הכלח האנושי, הפסיכוזה הקטטונית שתחריב את חיי – כל אלו עדיין עומדים בעינם. לא שכחתי את רוע הגזירה. לא שכחתי את הזמן הקצוב המתדפק על דלתות חיי. כולנו נמות בסופו של דבר, אבל לי, לי מצפה משהו מיוחד במינו. התופת תפרוק את עולה על גבי החרוך, על קמטי הזמן והסיבה, על פניי המצולקות בשברי זיכרונות העבר. סטיותיי מתקן השפיות עוד יתנקמו בי בשוטים ובעקרבים, בחרבות ובחניתות המתכת של קפקא. אין מנוס מנבואת הזעם האפוקליפטית. אין מנוס מדטרמיניזם המתעתד להשמיד את מוחי במלוא העוצמה. חיי פרושים לעיני כל כמו ספר פתוח שכל אדם בר דעת ימאן לקוראו. מעשי איוולת ואמירות פסולות נפלטות מגופי זה מכבר, כמו להצדיק אילו שהן חרדות נטישה המתבררות כיציבות למדיי. המציאות טופחת על פניי ומרסקת את עולמי. ודמעותייך הנסתרות משקרות לי כדי שלא אמחה אותן ממך. "הנני מיותר בעולם מיותר," אומר הקול הפועם בווריד המפלצתי המתפתל שבמצחי. מי זקוק לנזקק? ומי נזקק לזקוק? ומהי מהות ההזדקקות הזו כשאיש אינו מבחין בה על אף שמוטלת היא פרושה מתחת לאפכם. אני עומד בפני שוקת שבורה אותה סדקתי בעצמי. אני כורע ברך מול מזבח האמת והוא מתרסק בקול שאון – מותיר אותי משולל גורל ומשולל זהות. אני מתפצל לעולמות מקבילים אשר בכל אחד מהם אני אדם שונה לגמרי, אך בכולם מסתמנת אותה תוצאה הרסנית ונטולת כל דופי. אי-אפשר לשנות את העתיד; אי-אפשר לשנות את העבר; אי-אפשר לשנות את ההווה המתהווה במעגליות ההרסנית והנצחית המחללת את חיי. הזמן מפרק לגורמים את מחשבותיי לפיסות פאזל המונחות באקראיות על ציר האימה והפחד; על פני האבדון האקזיסטנציאליסטי המדמם אל מול טרסות הבדידות והצער השוכנים באינות. חוסר מילותיך מפלחות את הסלעים המשוננים המתפוררים בליבי. האושר הוא מפתח זהב התלוי על צווארך, אך אינך מביטה מטה; אינך מושיטה יד בכדי לקחתו. בכדי לפתוח את הדלת הקטנה שבליבנו. אם רק היית מסובבת את הסכין החדה הקורעת את קרביי ברגע הנתון, אולי הייתי מסוגל לסבול זאת לעוד רגע קט של ייסורי תופת ערטילאיים. ליבי חלש ואינו עומד עוד בהלומות ההרס והחורבן. בקרוב יפעם הוא את פעימתו המדממת האחרונה ואז ינדום לעד. הניחי לי להירקב כפי שכולם בוחרים, אך היי מאושרת – גם קצת בשבילי. כמו הייתה זו משאלתו האחרונה של נידון הוצאה להורג לפני עלייתו לגיליוטינה הסופנית. וכשראשי יותז ויתגלגל בין רגלייך, זכרי את שהייתי פעם – עבורך, עבורם, עבורי. צלקות בלתי נראות שיחקקו בך עד שזכרי יעוכל ויושמד בידי תולעי האדמה המפכים באפלה.

לכתוב תגובה