במעמקי האינות: אובדן זהות פסיכופתולוגית

התעוררתי לקול טפטוף שהזכיר לי בהקיצי מן ההזיה האלקטרו-פתולוגית את אחד מהעינויים הסיניים העתיקים; טפטוף מים קטן על המצח שבהדרגה הופך להיות קול שאון מחריש אוזניים כשכל טיפה חוצבת תמורות בבשר המטאפיזי. צחנה שררה במתחם המטונף בו שהיתי. בין הצלליות האור לבין בדיית החשכה יכולתי לראות שהקירות היו בנויים מאיברי גוף, מעיים, נתזי מוח ובשר אדם שצופו והוחזקו יחדיו בתערובת עיסתית של דם קרוש, שתן אדמדם, קיא שנתקשה וצואה גולמית.

יכולתי להרגיש משהו רירי מלטף את פניי. היו אלו זרועות תמנוניות בצבע האוקיינוס הזכור לרעה שהוגררו מהמוות בהתגלמותו.

"אני רואה שקמת לתחייה," אמר קול מסתורי אפוף חשיכה שממנו, ככל הנראה, התפתלו הזרועות.

"כמה זמן הייתי מחוסר הכרה?" שאלתי בעודי מנסה לעצור את בטני מלשפוך את כל תכולתה.

"אתה מתכוון – 'כמה זמן לא הייתי בין החיים?' “.

"אתה יכול להגיד לי איפה אני נמצא?", שאלתי.

"תקרא לזה – הרחם, תחילת הבריאה, תהום הנשייה, בדיית האינות – זה לא באמת חשוב. הכול אומר את אותו דבר."

"ומה זה אומר לגביי?".

"זה אומר שעכשיו אתה תקוע איתי לעוד הרבה זמן – רגע בין תמותה או קץ האינסוף, תלוי באיך שתחליט להסתכל על זה."

"תפסיק לדבר בחידות, בבקשה."

“למה אתה ממשיך לפנות אליי בגוף זכר?".

"אז עם מי אני מדבר?"

"יש לי כל-כך הרבה שמות… אתה צריך לדעת יותר טוב ממני. קטי. קטרינה. יותר מאוחר גם אתה קראת לי פיורי."

"לא. זה לא ייתכן."

"הו, כן. זו אמת צרופה."

"מה קרה לך?".

"זה החדר שבו השתניתי," היא אמרה בקול חרוך. הצלליות המבעיתות שהתפתלו מבעד לחושך הטרידו את מנוחתי.

"", שאלתי.

"היא. היא עשתה לי את זה," אמרה בקול סדוק.

"למה היא עשתה לך דבר שכזה?".

"כנראה שהיא מאסה בי אחרי כמה זמן שבו לא הצליחה להביא למותי. אני חושבת שהיא יותר משועשעת ממני כעת מאשר אי-פעם בעברנו הארור," מבעד לאפלה ניסיתי להרכיב מצלליותיה פאזל אנושי אך דבר ממה שניבט לפני מן האופל לא הזכיר אדם בשר ודם.

"האם הרוע שלה אינו יודע גבולות?", אמרתי בהשתאות מרוסקת.

"האם אינך יודע? לרוע אין גבולות. בוודאי לא לזה שלה".

"מתי זה קרה?", שאלתי.

"מתי זה לא קרה," ענתה ברטוריות תוכחתית. “כל שעה ושעה מדי יום בחיי האומללים היא חצבה ממני חתיכות. קרעה את נפשי ולבסוף איחתה אותה בצורה מעוותת להחריד. תראה למה הפכתי!", ואז היא פסעה מעט מן החשכה ויכולתי לראות מבעד לצלליות את קווי המתאר הגרוטסקיים של היצור בעל ראש הפירמידה המעוות והכינוף מרוט העור ועיסת הבשר המהודקת בביתור מרושל של מנתח(ת) סאדיסטי(ת) שלהב האזמל המעוקם פוצע וקורע את העור השבור והמרוסק במקום לאחותו ולרפאו באי-השפיות הבלתי מתפשרת בגוף ארור ומקולל זה; הגוף המחולל היה תפור בכאוטיקה בשרנית של איברי גוף פעורים שדיממו צער וכאב כפי שלא העליתי בדעתי הפרועה ביותר שתיתכן.

"פיורי קטנה…", הושטתי את ידי אליה, אך היא ראתה את עווית הגועל הקלה בפניי ותגובתה הייתה בהתאם.

"הוא זנח אותי לאנחות ואפילו אתה כבר לא יכול להסתכל עליי עוד."

"בעיניי," אמרתי ולא האמנתי למה שיצא לי מהפה, “תמיד תהיי יפה."

"שקרן! אתה מתעב אותי!", ואז משהו מגופה נורה לעברי וחנק את גרוני. מיהרתי לנסות לשחרר את הזרוע הדקה והמתלפפת כלולאת חנק סביב צווארי אך היא הייתה חזקה ממני. זרוע נוספת תפסה את ידיי ונעלה אותן מאחורי גבי כמו היו אזיקי מתכת בעת אקט סאדיסטי. היא הרימה אותי מעל אדמת השופכין הנרקבת ומשכה אותי אליה – עיניה האפורות היו הדבר היחיד שנותר מהאדם הכה יפה שהכרתי בעברי; עיניים שדיברו אודות צער איום ונורא – צער שלבסוף כילה אותה לחלוטין.

"פיורי…" ניסיתי לשחרר מגרוני המכחיל בחצאי הברות מדומות. “תני לי.. לנסות… לעזור לך…"

"לעזור לי? אתה לא יכול לעזור לי", אמרה בקול שהקיף את תכולת המקום, הזמן והסיבה. “איש לא יכול".

"תני לי… לנסות."

"ריין, תקשיב, אולי לא נועדנו זה לזו. אני מצטערת." היא הפנתה את ראשה הצידה והתרחקה ממני, אחיזתה בצווארי נרפתה מעט אך היא עדיין שמרה על עמדה של כוח.

"למה את אומרת את זה? אני כל-כך משתדל להבין את… מה שאת עוברת," אמרתי. “תני לי להיכנס, לחדור פנימה ולטפל בך."

"אתה לא המטפל שלי ואני גם לא רוצה שתהיה."

"אז מה את רוצה? מה את רוצה ממני?"

אני לא יודעת," היא השפילה את מבטה, שחררה את אחיזתה ממני בכדי להסתיר את פניה המעוותות בזרועותיה התמנוניות. “אני לא יודעת מה אני רוצה."

התיישבתי על הרצפה נטול כוחות והבטתי-לא הבטתי בארשת המפלצתית שהתנועעה בגשמיות במרחק מה ממני מבעד לאפלה.

"את רוצה שאני אלך כדי שתוכלי להרוג את עצמך כפי שתמיד רצית?".

"כן," היא אמרה. “אתה יכול בבקשה לעשות את זה בשבילי? פשוט ללכת ולא להביט לאחור."

כאב עז צבט את ליבי כשהבטתי בדמעות היבשות הזולגות מעיניה האפורות והיפות שניבטו מעיסת הבשר הפורקנית שפעם הייתה פניה.

לכתוב תגובה