פריסטין – אחרית הימים; ארץ הבדולח המרוסקת

היא מוצצת את הלשון שלי בתוך פיה בעודה מותירה את עיניה פעורות בכדי שתוכל לבהות לתוכי עם עיניה הכתומות-שזופות. ואז היא מושכת עצמה הרחק ממני ונותנת לי למצוץ את אחת מהראסטות שלה כמו הייתה זין. השיער העטוף במתכת מרגיש קשה על הלשון שלי, והטעם שלו פשוט נוראי, אבל אני יכול להרגיש שזה מגרה אותה כך שאני מעמיד פנים שאני נהנה מכך. אני נזהר כדי לא לפגוע בעצמי מהוו הקטן שמחובר לקצה הראסטה שלה. היא מושכת את הוו כך שהוא מחליק לתוך החור הפצוע שבלחיי, ואז היא מושכת. "תראה, תפסתי דג," היא אומרת. היא נעמדת ומושכת אותי עם הראסטה עד שאני מגיע אליה. היא מושכת אותי לאורך החדר לשולחן ומניחה אותי על גביו. "אני אוהבת את הדג הזה," היא אומרת, מטפסת עליי. היא מוציאה את הוו מפי ומחברת אותו לקצה השולחן. ואז היא מחברת את כל שאר הווים של הראסטות שלה לשאר קצוות השולחן, כמו רשת הכולאת אותי מתחתיה. עם שתי הראסטות האחרונות שלה, היא לוכדת את פרקי ידיי בתוכן רגע לפני שהיא מחברת גם אותם לשולחן. ואז, כלוא לחלוטין בשיערותיה, היא מחדירה את איבר מיני לתוכה ומזיינת אותי. השולחן קר אבל החום שלה מרגיע. היא עוצמת את עיניה ומלקקת את הדם מפניי, עוקצת את הפצעים בלשונה המפולפלת.

(זונת מלחמה, קרלטון מאליק ה-3)

"אתה בסדר, בחור?", שמעתי את אחד הקולות מהדהד מרחוק. אך הדמות שהתקרבה רק הסיטה את צווארה ובחנה אותי, כמו שחיה פראית בוחנת את קורבנה בעת הציד. "שברת משהו?" היא שאלה בלחישה מהוסה, קולה כמו גריסת ארזים במפעל עכור ומטונף. "אני… אני לא יודע", השבתי בבלבול. קולי נשמע עבורי רחוק מכדי שאוכל לתפסו, הרגשתי מחנק. היא התקרבה יותר, פולשת אל תחום הטריטוריה שקבע גופי בין שכבות השלג והבטון. "אני יכולה לבדוק?" אמרה, יותר מאשר שאלה, כששלחה את אצבעותיה הסקרניות לעבר גופי, קרעה את כפתורי מעילי וחולצתי בבת אחת, ידיה מתחילות למשש את חזי ובטני. כשהתקרבה, יכולתי לחוש את הבל ערפילי פיה והערפול של תודעתי החל להתבהר. לראשונה, חששתי שאני מביט במפלצת מהלגונה השחורה, צלקות עיטרו את תווי פניה, מזוויות עיניה, במורד לחייה, אך מבעד לכל העור המצולק, יכולתי לראות בבירור תווי פנים נאות, חיוורות, לא מחוספסות כמו שחשבתי לראשונה. הייתה נערה קסומה בהבעתה המשונה, כשל ילדה קטנה שחוותה יותר מדיי בערוב ימיה. עיניה השחורות בערו בלהבות האפלה שממנה באו. ואז היא נגעה באיבר מיני, מושכת בפולשניות. "מה את חושבת שאת עושה?" שאלתי בתדהמה, ואז היא הפסיקה וטיפסה אט אט אל המקום שבו פרצה הצלע מצד חולצתי וליטפה את האזור המדמם. בידה השנייה היא פתחה את חגורת מכנסיה באגרסיביות והפשילה אותו יחד עם תחתוניה, כאן, באמצע הרחוב המושלג. היא הכניסה את אצבעה לאזור השעיר שהיווה איזור חלציה והחלה להיאנח. ידה הראשונה אספה מעט דם מפצעיי ועלתה אל שפתיה, מורחת אותו שם בתנועה חלקה. "קדימה, פריסטין, תעזבי את הבחור במנוחה", אמר קול מרוחק. "רק עוד קצת…", היא לחשה אל חלל האוויר, מתעלמת. גונחת עד לאורגזמה המיוחלת. היא נפלה על האדמה בספזמתיות, ראשה בין ידיה המונחות על השלג הקר, עוצרות את גופה הרכון מלהימרח לגמרי על גבי האדמה.

"פריסטין?" דרשתי בקול מחנק, אך היא רק עמדה שם; פניה צלליות מעוותות של טירוף מבעד ללהבות האש.

לכתוב תגובה