התחת המדבר – מתוך ארוחה עירומה / וויליאם ס. בורוז

האם אי-פעם סיפרתי לך על האדם שלימד את התחת שלו לדבר? כל אזור הבטן התחתונה שלו זזה למעלה ולמטה והמילים נחפרו החוצה כפלוצים. זה לא היה כמו שום דבר שאי-פעם שמעתי. לדיבור של התחת הזה היה סוג של תדר קיבתי. זה הכה בך בדיוק שם למטה וגרם לך לרצות להתפנות. אתה מכיר את זה שאפטר-שייב ישן דוחק בך וזה מרגיש קר בפנים, ואתה יודע שכל מה שאתה צריך לעשות זה להשתחרר? ובכן הדיבור הזה הכה בך בדיוק שם למטה. קול מבעבע, מעובה ומעופש, קול שאפשר להריח. האיש הזה עבד בקרניבל, אתה מבין, וכשהתחיל עם זה זה היה כמו מופע של פיתום מכובד. מאוד מצחיק, גם, לפחות בהתחלה. היה לו מספר שלו קרא "הזקן הטוב" שהיה להיט, אני אומר לך. שכחתי את הרוב אבל זה היה חכם. כמו למשל, "הו, אני אומר, האם אתה עדיין שם למטה, זקן שכמותך?" – "נה, הייתי צריך לשחרר את עצמי."

אחרי כמה זמן התחת התחיל לדבר עבור עצמו. הוא היה נכנס בלי שום דבר מוכן והתחת שלו היה מדבב וזורק את הבדיחות בחזרה אליו בכל פעם. ואז זה פיתח סוג של שיני ווים מחוספסים מעוגלים פנימה והתחיל לאכול. הוא חשב שזה חמוד בהתחלה ובנה מופע סביב זה. אבל התחת אכל את דרכו דרך המכנס והתחיל לדבר ברחובות, צועק החוצה שהוא רוצה שיוויון זכויות. הוא גם היה משתכר, ואז היו לו התקפי בכי שאף אחד לא אוהב אותו ושהוא רוצה שינשקו אותו באותו אופן כמו כל פה. לבסוף זה דיבר מהבוקר עד הלילה. יכולת לשמוע אותו מהצד השני של הרחוב צועק עליו שישתוק, ואז מכה אותו עם אגרופיו, תוקע נרות בתוכו, אבל שום דבר לא היה מספיק טוב והתחת אמר לו: "אתה תהיה זה שישתוק בסוף. לא אני. בגלל שאנחנו לא צריכים אותך כאן יותר. אני יכול לדבר ולאכול וגם לחרבן."

אחרי זה הוא התעורר עם מעטפת ג'ל שקופה כמו זנב ראשנים מסביב לפיו. הג'לי הזה היה מה שהמדענים היו קוראים 'רקמה בלתי מובחנת", שגדלה על כל סוג של בשר על הגוף האנושי. הוא היה קורע את זה מפיו והשאריות היו נדבקות לידיו כמו דלק-ג'לי בוער וממשיך לגדול שם, גדל בכל מקום עליו כמו גוש עיסתי. לבסוף, פיו נחסם לחלוטין, וכל ראשו נכרת באופן ספונטני – חוץ מעיניו, אתה מבין. זה הדבר היחיד שהתחת לא יכול היה לעשות – לראות. הוא היה זקוק לעיניים. אבל הסתעפויות העצבים נחסמו ונפלשו והתנוונו כך שהמוח לא יכול היה לתת יותר פקודות. הוא היה כלוא בתוך הגולגולת, חתום לחלוטין. לרגעים מסוימים יכולת לראות את הסבל השקט וחסר האונים של המוח מאחורי העיניים. ואז לבסוף המוח ככל הנראה גווע, בגלל שהעיניים נכבו, ולא היה בהן יותר רגש מאשר עיני הסרטן בסופו של הגבעול.

לכתוב תגובה