בואו של הערפל

הוטחתי על האספלט הקפוא; פוצע את מרפקיי ואת ברכיי בחבולות מדממות. יכולתי לראות את העיר הנטושה מכל יצור חי שאי-פעם חשקה נפשו להתקיים. ערפל מגפתי פסע בין נבכי הקירות החרוכים והמתפוררים – כמו היו לו חיים אלמותיים משל עצמו. גשם של גופרית ירד מבעד לערפל. הטיפות טופפו על השלוליות ובערו בלהבות סגולות-כחולות שסירבו להיחדל. ניתרתי בין הטיפות, וכשלא הצלחתי נאלצתי לנער אותן ממני; מנקה את החורים המפוחמים הקטנים שנותרו בחולצתי. התקדמתי עוד כמה צעדים מבעד לחורבות של העולם שפעם היה פחות כאוטי ואז הגשם פסק. בפתאומיות. הבטתי לאחור וראיתי שמטר מאחורי הגשם ממשיך לרדת – כמו סומן קו בלתי נראה שאחריו אפילו הגשם לא העז להתקרב. לפניי נפערה תהום עמוקה, שנראתה כמו מפלי הניאגרה רק ללא המים. במקום הנוזל האטרקטיבי שהיה אמור לאפיין תהום שכזו היו להבות שפרצו מתוך לבה רותחת ומעל התהום עופפו בשמיים ספק מפלצות ספק יצורים שחורים שאפילו הגיהינום חשש מלשמר. ואז ראיתי אותו – או יש לומר, את זה – משהו שלא יכולתי לתאר במילים פשוטות או אפילו מורכבות. משהו שמילים בכל שפה שהיא לא יוכלו לתאר אי-פעם. האדמה כבר הייתה פעורה והדבר הזה התהווה מולי. התהווה כמו תמיד היה שם והתאדה כמו לא היה שם מעולם. ואז נשמע הקול שלו ציפיתי ולא ציפיתי בו-זמנית. היה זה קול מונוטוני וידעתי שהקול הזה בוקע משם. וזה לא היה סתם עוד קול מונוטוני ומרדים, אלא קריעת השמיים, המרחבים והזמן עם כל הברה שנפלטה. לא היו שם ממש מילים או הברות, אם להיות מדויק – עד כמה שדבר שכזה אפשרי ברגעים אלו; עמדתי מול התופת בהתגלמותה. אחרית הימים בעגה הכי לא דתית שאפשר. וכמו כל זה לא היה די והותר – מעליי, מסביבי, מתחתיי ומכל כיוון אפשרי – הערפל הפך לדמוי פה ושאג לחלל האוויר את מילות התוכחה שלו כשהפיל אותי על האדמה החרוכה. בשמיים התחוללה סופה עצומה ומערבולת זמן מתכתית ששאבה את כל החומרים האורגנים מן האדמה. ומאחוריי החלו לפעום הבזקים מהירים ואפלים כגלים המכים בסלעים בוערים ואני התחלתי לרוץ מבלי לחשוב. לוע הערפל רודף אחריי, בולע מכוניות ובניינים כאילו היו מתאבנים לארוחת בין ערביים. הכביש עליו רצתי החל להתנועע ומבט מהיר לאחור חשף כי האדמה החלה להתקפל כגל צונאמי עצום ומאחוריה נותרו רק הרס ואש ותימרות עשן כשהכול התפורר ונמוג סביבי.

2010111901

"תחזיק אותי", היא דרשה, אך לפני שהספיקה לאחוז בי חזק, תמרור עצור שהיה נטוי לידינו ניתק מבסיסו והוטח חזק בראשה; היא נפלה אל זרועותיי כשדמה הותז בערפול חושים. אני מרגיש כיצד העולם מתפורר ממקומו. אני רואה מכוניות עפות זו לתוך זו, האספלט מהכביש מתקלף. סדקים מתחילים להתפשט ברצפה. הבד מבגדינו נקרע ופיסות מעורנו מתפוררות מעלה אל עבר הלא-ידוע. אני מרגיש כיצד שיערי מאבד מאחיזתו ונתלש ממקומו הראוי, כיצד איבריי מתחילים להתבקע ולהיחלל. אני יושב שם מחובק עם מה שנותר ממנה; פניה עיסת בשר מדממת בתהליכי ריקבון, פיסות מפניה היפות מתפרקות בזו אחר זו. לא בטוח מה מצבי, אם אני כבר עצמות בלויות בתהליכי התאפרות. האגן שלה נצמד אלי ואני מבין שאני בתוכה; לא התכוונתי לעזוב אותה, לא ברגעינו האחרונים. אנחנו חבוקים גם כשאנחנו נתלשים מעלה אל עבר האימה המטורפת ביותר שיכולנו להכיל.

לכתוב תגובה