סופן של התאומות המטאפיזיות

התעוררתי בחשכה האינסופית. הייתי שרוי בריק מוחלט. מרחף. נופל ללא הסתמנות לקרקע בטוחה.
ואז היא התגבשה אל מולי, הפאם פאטאל בעלת עיני הערפל.
"ג'ולייט," ביטאתי ביראה. "אני אבוד."
"מה שנגזרתי אמרה לך היה מדויק," היא אמרה. "תודעתך משוסעת. אתה מכיל משמעות. אינפורמציה מפורקת שיש לאחותה מחדש."
"כיצד אהפוך להיות שלם, שוב?", תמהתי.
"מעולם לא היית שלם. אך רק היא תוכל לכך."
"קטרינה?", שאלתי.
"לא." היא אמרה ונמוגה אל החושך.

הקרקע התגבשה תחת רגליי. נחתתי על שטיח מרופד שגלש לאורכו של מסדרון אינסופי שהואר בנרות מהבהקים. יכולתי לראות את הפורטרטים הוויזואלים שעל הקירות. זו שהייתה בקרבתי הייתה חשוכה לגמרי. יכולתי לשמוע קול טפטוף, כשמשהו התפתל בתוך האמבטיה המפוארת. גופה החיוור התעטף במים חמימים; ברכיה לבנות וחשופות. שפתיה האדומות כיין בורגונדי התעצבו לכדי חיוך מפתה. על אף צלילותם, המים עיוותו את גופה – אך הוא היה מגולף ביד אמן גם כך. ואז ראיתי את הצלקות שעיטרו את גופה, כמו תקופות רבות של בדידות הביאו אותה למצבים קיצוניים, אך היא עדיין הייתה כאן, רועדת בנונשלנטיות אל מולי. היא לגמה עוד מן כוס היין האיטלקי והניחה אותה בחוסר עדינות על השיש שלצידה; הכוס נשברה לתוך כף ידה. אדמומיות זרמה כערפל סמיך ונמהלה במים החמים, אך עקב החשכה והאור הרך המגיע ממספר כה מועט של נרות – הדם נראה שחור. עורה החיוור חש כמיהה נצחית למגע הקר. יופיה היה מסתורי ואניגמטי. שיערה השחור זרם כיצור אורגני המתפתל בנבכי האינות. בעוד היא מביטה בעצמה – בדמותה ובצלמה – עיניה האפורות שיקפו מבע ריקני ואבוד.

התמונה הבאה הראתה את אותה נערה, הפעם שוכבת במיטה, כבולה לאזיקי מתכת חלודים. פרקי ידיה וקרסוליה היו פצועים ומדממים. עיניה היו עצומות. גופה היה מכוסה בחתכים – בכל מיני מקומות בגופה; בשוקיה, ירכיה וזרועותיה. ציפורניה היו סדוקות ולעתים שבורות בצורה שמעבר לכרסום עצמי. דמה הכתים את סדיני המיטה. היא נראתה כה חסרת אונים, כבולה בצורה שכזאת. היא לא יכולה הייתה להשתחרר; וגם לא ניסתה. מצאתי את עצמי קרב אליה. גופה הערום והתשוש רעד מעודף אדרנלין, עקב הפציעות הרבות. הבטתי בפניה, יופיה זרם דרכה וריחף סביבה כהילה אפלולית, צבעיה היו כהים וקודרים. אצבעותיי נשלחו בעדינות אל אחד מחתכיה, נרטבות מן הדם הארגמני. קירבתי את אצבעי אל פי. לדם היה טעם גס ומעט מתכתי. קרבתי אל פניה ושלחתי שוב את אצבעותיי. כשכמעט נגעתי בפניה, נפתחו לפתע עיניה. הן היו שחורות לגמרי, דבר שתפס אותי בהפתעה מוחלטת. קולה נשמע נורא, הוא לא היה אנושי; היא דיברה כאחוזת דיבוק. "האם אי-פעם ראית דם לאור הירח? הוא נראה די שחור."
הבטתי בדם שעל אצבעותיי; הוא התאדה ונמוג כאילו לא היה שם מעולם. "על מה את מדברת?", שאלתי.
היא אמרה בטון ריקני, "דם, דם, דם. זה מה שזורם בתוכנו, זה מה שעושה אותנו אנושיים."
"ג'ולייט…" הפצרתי בה. בטירופה.
"אל תקרא לי ג'ולייט. ג'ולייט כבר מעבר לעולם הזה."
"אז איך לקרוא לך? ג'סטין?" עניתי בחשש.
"לא!" היא צרחה. "שמות הם חסרי משמעות. מה שחשוב הוא האם אנו שפויים. האם אתה כזה?" ידיה עברו דרך האזיקים כאילו לא היו שם כלל. היא הייתה משוחררת. היצור התרומם ורכן על רגליו, כחיית טרף ראשה היה מוטה הצידה, כאילו אמדה את המרחק בינה לבין קורבנה. היא חייכה וחשפה את שיניה הלבנות, אך כעת נוספו להן גם ניבים חדים. לשונה ליקקה את שפתיה. רגע של דומייה השתרר בין שנינו. רגע איום. ואז היא זינקה עליי.

נחתתי על השטיח, נצמד בגבי אל בטחון הקיר שמאחוריי. התמונה דממה, הנערה שבה להיקשר במיטה, עיניה סגורות כמו ממאנות הן להיפתח לעד. התרוממתי על רגליי בגשמיות, והתקדמתי הלאה. התמונה הבאה החוותה סופה חשמלית כחולה שפרצה בצד החדר ליד דמותה המטורפת של ג'סטין ומתוכה הגיחה ג'ולייט. ג'סטין בהתה בהלם, והפילה את המסור החשמלי מידה, הוא קרטע על הרצפה וכבה מעצמו. "אבל… את מתה! אני הרגתי אותך במו ידיי!" אמרה ג'סטין.
ג'ולייט תפסה את פניה של ג'סטין ונשקה לה על שפתיה. "אך יקירתי, הרי מעולם לא הייתי חיה יותר", היא חייכה. ג'סטין הרימה את ידיה וכיוונה אותן לג'ולייט, ברקים שחורים פרצו משם, ואילו ג'ולייט הרימה את ידיה לכיוונה בחזרה, יוצרת ברקים כחולים כנגדה; הן ביטלו אחת את השנייה.
ג'סטין צרחה, זינקה על ג'ולייט וניסתה לחנוק אותה. הן נפלו על הרצפה, חפצים בחדר החלו לעוף לכל עבר בסופה החשמלית. המסור החשמלי נעלם, הנרות נמוגו והותירו אור קודר מן החלון. לוח השנה שעל הקיר החליף את ימיו בכיוון ההפוך. דפים עפו לכל עבר ונעלמו מיד אחר-כך. קמתי בצעדים כושלים, ותפסתי את ידיה של ג'סטין מאחוריה, מושך אותה הרחק מג'ולייט. ג'סטין שחררה יד אחת מאחיזתי וירתה מטח ברקים לעבר תאומתה, אשר העיפו אותה אל הקיר בעוצמה. ג'ולייט קמה מן השברים שבקיר, היא אחזה בראשה הדואב. "תקשור אותה למיטה!" צעקה לעברי. משכתי את ג'סטין בשערותיה אשר נאבקה כחיית פרא וזרקתי אותה למיטה. תפסתי את שתי ידיה וכפתתי אותן באזיקים שבעבר קשרו את ג'ולייט לשם, בהתנגדות רבה מצד ג'סטין. כשניגשתי לרגליה היא בעטה בי והעיפה אותי אל הרצפה.
ג'ולייט מיהרה לעזור, תפסה את אחת מרגליה והצליחה לכפות אותה באזיקים. קמתי ובעזרתה של ג'ולייט קשרנו את רגלה השנייה. ג'סטין נאבקה והתפתלה, צרחה וגידפה אותנו. ברקים שחורים הקיפו את גופה של ג'סטין, ועפו לכיוונה של ג'ולייט. ג'ולייט הניחה את ידה על חזי ובידה השנייה קלטה את הברקים השחורים של ג'סטין. מתוך גופה פרצו סימני ההתעללות שהעבירה בה ג'סטין, התערבבו בענן ברקים כחול, עברו דרך ידה האחת של ג'ולייט, עברו בעדה, גופה קרן בכחול, ועברו דרך ידה השנייה.
הברקים של ג'ולייט הדפו את הברקים השחורים ונכנסו חזרה לתוך גופה של ג'סטין, אשר החלה להתפתל ולצרוח כאחוזת דיבוק. כעבור כמה רגעים, סימני הסאדיזם שהעבירה אותה ג'סטין הועברו אליה עצמה כמו תמיד היו שם. ג'ולייט הוסיפה לחשמל את ג'סטין בעוד גופה של ג'סטין דועך למצב של ריקבון עד שחדלה מלהתנועע. ג'ולייט אחזה בראשה הכואב ואמרה בקדורנות: "זוהי רק ההתחלה".

ואז מצאתי את עצמי מביט בתמונה הבאה. היה זה עולם שהזכיר את ונציה, עם המים שעוברים בין הבתים, והגונדולות ששטות ממקום למקום, רק שבמקום גונדולות, היו אלו מיני-ספינות מלחמה, והמים היו קפואים כמעט לחלוטין כשצוות של מספר ג'סטיניות דחף את הספינה בעזרת ידיהן בחריצות. באוויר צפה ספינת אוויר מסוג צפלין עם רמקולים שאת דבריהם היה ניתן לשמוע בכל רחבי העיר – "ג'ולייטיות, אתן אשמות בפשעים חמורים כנגד האנושות. אם תיכנעו כעת – המוות שלכן יהיה מעט יותר נסבל" – וברקע ראיתי טירות גותיות לצד כנסיות ויקטוריאניות מטות לנפול. וקצת מעבר, באופק, נראו פירמידות עתיקות ומתפוררות, על אבני הכרך שלהן טיפסו הג'סטיניות והשליכו אבנים על ג'ולייטיות שעברו בסמוך בחיפוש אחר מחסה. הבחנתי בג'ולייט המנסה להתחמק מהכאוטיות המלחמתית בעודה מטפסת על כרכרה הפועלת על-ידי סוסים מכאנים המונעים על-ידי קיטור. היא חיסלה את רוכבתה הג'סטינית ודהרה משם הרחק. לאחר שהתרחקה מרחק רב מהעיר והגיעה לאזור לא מיושב והררי, היא יכולה הייתה לנשום לרווחה. באותו הרגע משהו חזק פגע בכרכרה שלה והיא התהפכה לחלוטין לפחות חמישה סלסולים עד שנעצרה. פצועה וחבולה ומדממת, היא זחלה החוצה, רק כדי שדמות בברדס תרים אותה בשערותיה לקול נאנקותיה כשגילתה שהיא מביטה בג'סטין נוספת ואחרות דומות שסבבו סביבה.
"תראו תראו מה יש לנו כאן", נשמע קול מאחוריה, הייתה זו ג'סטין אחרת, כנראה המנהיגה. היא לבשה גלימת ארגמן והתהדרה בלבוש קטיפה סגולה עם חפתים מזהב ועיטורי יהלומים. היא החזיקה ספר בידה.
"הניחו לי, בבקשה", אמרה ג'ולייט בתשישות ניכרת וסמי-ערפול מתמשך. "אני לא אספר דבר לאיש".
"לא תספרי דבר לאיש, כה נכון", אמרה המנהיגה כשהיא נעמדת מאחוריה ולוחשת באוזנה בשקט.
"לא תספרי דבר לאיש עוד לעולם", ואז היא אישרה בהנהון לאחת הג'סטיניות שבברדס, וזו האחרונה שלפה צבת מכיסה ומשכה ותפסה את לשונה של ג'ולייט החוצה ובאבחת פגיון חלקה היא גדמה אותה. קילוחי דם ניתזו על פניה של ג'ולייט ועל פני מענתה. ג'ולייט נפלה על ברכיה שדודה וכואבת, והתחילה לבכות. אך הכאב והתנפחות לסתה גרמו לבכי להישמע כמו התבכיינות.
"השמידו את הארורה עד שלא יוותר ממנה דבר!" צרחה המנהיגה והחבורה תפסה את ג'ולייט וקרעה ממנה את בגדיה והפשיטה אותה לחלוטין ואז החלה לגרור את ג'ולייט בשיער על דרך החתחתים אל עבר טירה גותית עצומה המכונה קיסריום, כשגופה הערום נגרר ונקרע על האבנים והזרדים הקוצניים לכל אורך הדרך. בתוך המתחם המחולל, הן השליכו אותה על הרצפה, כל ג'סטין תפסה את ג'ולייט בידיה ורגליה ולא נתנה לה לנוע והאחרות לקחו מעין צדפות ופתחו אותן ושברו אותן לשתיים והחזיקו אחת בכל יד ועם הצדפות החצויות החלו לקלף את עורה של ג'ולייט בעוד היא צורחת עד שריסקו את פיה עם אבן מטונפת. מפורקת, היא המשיכה להתייפח ואיבדה הכרתה מספר פעמים במהלך התהליך ומספר פעמים היא התעוררה מחדות הכאב עד שכלו כוחותיה, עורה ובשרה היו מקולפים ושסועים כמעט לחלוטין והאש, האש שאחת הג'סטיניות הבעירה קודם לכן באח במתחם אחר המכונה סינרון שעמד לצד הטירה – בערה כעת במלוא העוצמה והן תפסו את גופה הפצוע, הקרוע, הרועד והמפרכס של היפאטיה והשליכו אותה אל האש ונתנו לה להיאכל ולגופה להימס ולהתפרק ולהתמוסס ולהיבלע בלהבות הקיום שהיוו את חייה.

הועפתי מן התמונה אל הרצפה, שדוד ומרוקן. יכולתי לשמוע רחש טורדני מגיח מן אפלת המסדרון שמאחוריי. אדוות של מים נגעו בכפות רגליי היחפות, ואז המשיכו להגיע עוד ועוד מים ובעודי לוקח עששית שהייתה תלויה על אחד המדפים שמעתי את הרחש מתקרב יותר ויותר והתחלתי לרוץ, בורח מן הנחשול המבעבע במורד המסדרון, המים עוטפים את גופי, כשירדתי במדרגות הטירה עם הפורטרטים השונים שכל אחד מהם סיפר סיפור משל עצמו. הגעתי מטה, אור הירח השתקף מבעד לחלון המאובק, כמו היה נראה כטפט שהודבק מאחוריו וכמו לא היה קיים עולם אמיתי בחוץ. המים נרגעו והגיעו עד למותניי. הבטתי בתמונה נוספת שניבטה מולי, הייתה זו הפעם פאזה שונה מאלו שראיתי לפני.
"ריין הקדוש…" שמעתי את הקול מהדהד משם, מלחשש עם הד מתכתי שנדבק בו כאילו היה עשוי מחוטים אלקטרונים מצופי בשר ותועבה. הסתובבתי לאחור וראיתי אותה עומדת שם, לבושה בשמלת ערב שחורה וגרביוני תחרה. היא הושיטה אליי את ידה וחייכה כמו שרק יכולתי לדמיין. "התצטרף אליי?" לחשה ברוך שאינו אופייני לה. תהיתי אם משהו חשוד מתרחש מתחת לחוטמי. היא לקחה את ידי ונישקה אותה קלות, חוטמה הקר נוגע בעורי, ואז הרימה את שפתיה וראיתי שנותרה נשיכה. היא עשתה זאת שוב, קצת יותר חזק, והתרחקה. "אוו, אתה כל-כך טעים שבא לי לאכול אותך!" היא אמרה, והתקרבה אליי לתת לי נשיקה; פניה המצולקות קורנות בצלליות המאיימות שהיוו פניה. שיניה נראו מוזרות באור העששית שנחה לה על השולחן. התרחקתי מעט לאחור אך היא דחקה אותי לקיר, נפלתי על ישבני הרטוב, כתפיי מציצות מן המים. היא נחתה על ברכיה והחלה לזחול לקראתי כמו נימפה, חושפת את שיניה החדות ולרגע ראיתי שם יותר משורה אחת של סכינים משויפות. היא תפסה את רגלי והחלה לכרסם. "דיי! תפסיקי!" קראתי לעברה אך במהרה לא נותר דבר מהרגל, והיא התקדמה מעלה, נערת התאווה בראש שרשרת המזון. דם פרץ מגופי אך היא בלעה אותו בשקיקה, מתקרבת לפניי, שיניה נצמדות לפי, קורעות את שפתיי מיושביהן, מפרקות את הלסת ממקומה, מבתקות את הקרקפת וטורפות את מוחי כמעדן מלכים.
ואז ראיתי אותו. שם במגרש החניה; את מאהבה שלעולם לא ישיג אותה.
"איפה פריסטין?" שאלתי אותו.
"אין זמן," הוא אמר, תר אחר משהו באוויר. "היא אמרה שתכף זה יקרה".
"מה יקרה?" שאלתי בתמיהה, ואז נשמע קול פיצוץ חזק מאוד שהחריש את אוזניי ונפלתי על האדמה. גאס התכופף, אך הוא כמובן ציפה לכך מראש, ולא נראו כל סימני דאגה על פניו.
הבטתי לשמיים כשהתעשתי על עצמי וראיתי את מטוס הנוסעים העצום – בוער בלהבות קיומו האחרון. הוא החל בנפילה כלפי מטה במהירות שנראתה אטית מכפי שוודאי הייתה בפועל. הוא התקרב לאחד הבניינים, כנפו הימנית פוגעת בו וחותכת את שולי חלונות הזכוכית, האש שבערה בו חודרת לבניין מבלי חרטה.
"מחזה מלהיב, הא?" אמר גאס. "אני מת על הבחורה הזו."
המטוס המשיך בנפילתו הקודרת אך אפופת אש התופת ופגע בבניין נוסף, מפוצץ את פנימיותו, עורף את ראשו ועובר דרכו, כאילו דבר לא יוכל לעצור בעדו עוד. לקח לי כמה רגעים להבין שהמטוס עומד להתרסק ממש עלינו ושכדאי שנסתלק מכאן בהקדם האפשרי. התחלתי לצעוד לאחור, מעכל רק ברגעים ספורים את אשר מתרחש. "צריך לברוח מכאן!" צעקתי לגאס, אך הוא לא מש והמשיך להביט במחזה האימים. הגעתי לכביש, היה מאוד מאוחר ולכן אף מכונית לא הייתה אמורה לעבור בשעות הקרובות.
המטוס החל להתקרב לאדמה, גלגליו השבורים נוגעים קודם, אך חוטמו לא איחר להגיע והמטוס החל להתגלגל קדימה ככדור אש בוער. "גאס!" צעקתי אליו, אך זה היה מאוחר מדיי. גם אם היה מתחיל לרוץ עכשיו, דבר לא היה מונע מקיומו להימחה יחד עם המכונית כנמלה מזערית מכף רגלו האימתנית של האדם. כעבור כמה עשרות מטרים, המטוס נעצר. התקרבתי לשם, מסתיר את עיניי מן האש האיומה שעיטרה כל חלקת דרך נכבדת, מחפש אחר ניצולים, אך יותר מכל, מחפש אחר פריסטין.
ניגשתי לפיסת מתכת בוערת וכיביתי את האש עם סוליית נעליי. הרמתי את האובייקט ברגע שהתקרר מעט, ששימש לי כמקל וניגשתי אל חלק מן המטוס. תקעתי את המקל בציר של אחת מן הדלתות והיא נפתחה, פולטת גופות בוערות וחרוכות. עשן היתמר מכל עבר. "מישהו חי?" קראתי באימה, אך כצפוי, לא נשמעה כל תשובה. הסתרתי את פי עם שרוול חולצתי ונכנסתי פנימה – היה מאוד חנוק בפנים, אבל בער בי למצוא אדם חי אחד שיינצל מפי הזוועה שחוללה פריסטין. מישהו השתעל, או שהיה זה רק נדמה לי, ועיניי דמעו. התחיל להחניק בפנים יותר ויותר וניגשתי לחפש יציאה מבעד למסך העשן. ראיתי שהדלת נעלמה, ואולי נקברה בידי הלהבות. פניתי לאחור, מטפס על גופות בוערות ומזוודות מרוסקות וראיתי פרצה בקצה המסדרון. רק כשראשי הציץ החוצה, ומיד אחריו גם חלק מגופי, שראיתי אותה עומדת שם, עם הגב אליי, מול מסך הלהבות המבעירות כל חלקיק שפיות שעוד נותר בי.
ואז מצאתי את עצמי ברחובות האורבנים המסואבים. אך הם היו נטושים. באוויר הקר השתרר שקט מוחלט. מופתי. כמו העולם היה ריק מאדם. לעיניי נגלתה צומת גדולה של רחובות, אך המראה שהונכח מולי הקפיא אותי במקומי. במרכז הצומת, איפה שפעם הייתה תנועה עמוסה של מכוניות שצופרות ללא הרף בתיעוב האנושי המוכר, ראיתי גופות. פירמידה בגובה של לפחות קילומטר שלם של גופות מרוסקות. רוחבה של הערימה היה גם כן בערך באורכו של קילומטר. היה זה תל חורבות של בשר, דם ועצמות אנושיות. השמיים ביערו את חורבן הקיום והאירו קלושות את הר הגופות האינסופי שעמד במרכז העיר ועל גבו ניצבה דמות בלתי מעורערת – הייתה זו פריסטין המותחת את ידיה לשמים כמו עוד רגע תתרומם אל על; עמוד של אש הכה בה ממקור נסתר ונשגב. רגליה מתיכות את הבשר שתחתיהן עם כל דריכה על גבי שובלי הגופות; כמו שטיח דמים אל עבר התופת. היא גיחכה באימה כשהיא מרימה בכל יד מן בדלי הגופות בשיערות את ראשן המעוות ביגון של ג'ולייט וג'סטין אשר לרגליה שכבו מרוסקות; זיכרונות חייהן ומותן ייחתמו לעד בין הלובן המצולק שבינות אצבעותיה.

לכתוב תגובה