רסיסי זכרונות

תירגע, אל תזוז. ופריסטין הייתה שם וגם גרטל, ג'ולייט וג'סטין, מקום שבו השמים היו כחנקן נוזלי, מעבר לשלשלאות המתכת המתחככות לתרדמת הנידונים, לאורך המחלקה הסגורה של גולגולות היהלום.
אל תעז, לעזאזל. איפה שהשמים דהו בסטאטיות מלחששת אל המונוטוניות של הזמן הבדוי, ויכולתי להחליף מבט עם לבה השחור והמרוסק.
"תפסיק עם זה, ריין, אתה חייב לנשום!" היא גערה על חזי, ידה האחת אוחזת בשערה השחור. ידה השנייה לופתת את צווארי. עיניה כקריסטלים חנוקים באפוקליפטיקה מתכתית. "אם לא תפסיק לזוז, אני אשסף את גרונך המחורבן. אתה עדיין הוזה."

התעוררתי אז, רועד וכנוע לשאוני הזמן החרישיים ביער הניאונים הדועכים בקדורנות, מוצא את גופה רכון לצידי בחשיכה. צווארה היה פריך, עשוי עשבים שוטים. היה דופק מונוטוני של כאב לאורך עמוד שדרתי. תמונות התגבשו והופרכו: מונטאז' מהבהב של גורדי שחקים מטים לנפול, הריסות וחורבות שלאחר התופת, דמויות עמומות מתקדמות לכיווני תחת צללי גשר מרוסק או נחל רווי בדם…
"ריין? זה יום שישי, ריין." היא נעה, מתגלגלת הצידה, מתקרבת אלי. משי דמוי עור אדם התחכך קלות בכתפי. שמעתי אותה קורעת את חותמת הפלסטיק מבקבוק עם נוזל כלשהו ושותה. "הנה." היא הניחה את הבקבוק בידי. "אני רואה בחושך, ריין. אני רואה היטב."
"כואב לי הגוף," לחשתי. התיישבתי וניסיתי לשתות מן הבקבוק. השתנקות, שיעול, הכתמת הסדינים ברטיבות מתפשטת. "אני חייב לגעת באדמה," שמעתי את עצמי אומר, מתחיל לנסות להסיט את הסדינים; מסיר מעליי שכבות על גבי שכבות של בד שאינו רוצה לימוג. "אני צריך לדעת שזה אמיתי…"
היא צחקה. ידיים קטנות וחזקות לופתות את זרועותיי. "מצטערת, רייני. הלילה אתה נשאר כאן. מערכת העצבים שלך תתמוטט אם תאמת אותה עם יותר מדיי אינפורמציה כרגע. הוראות הרופא. חוץ מזה, אתה צריך לישון. אם לא בשבילך, אז הגוף שלך חייב את זה עבורך." נשכבתי לצידה שוב.
"איפה אנחנו?", שאלתי אותה.
"בבית. מקום מבטחים."
"מי את?"
היא צחקה. היא נגעה בכתפי. "תתגלגל הצידה. אני אתן לך מסאג' טוב."
נשכבתי על בטני, ידיים מושטות קדימה, קצות אצבעותיי נוגעות בקצוות עמודי המיטה. היא התמקמה על גבי התחתון, מתכופפת על גבי המזרון. מכנסי הבד האווריריות כנגד עורי. אצבעותיה מברישות את צווארי.
"איך זה שאת כאן איתי ולא איתו?". היא ענתה לי בכך ששלחה את ידיה לאחור, בין ירכיי, סוגרת בעדינות את אצבעותיה על איברי בין אצבעה המורה לאגודלה. היא התנועעה כך לכמשך דקה בחשכה, זקופה מעלי, ידה השנייה על צווארי. קפיצי המיטה חורקים עם התנועות. שיניתי את תנוחתי, מרגיש את עצמי מתקשה כנגד המזרון. ראשי הלם, אך היה נראה כי הנוקשות שבצווארי החלה לימוג. העליתי את עצמי על מרפק אחד, מתגלגל, שוקע בין הסדינים, מושך אותה מטה, יונק משדיה, פטמות קטנות ונוקשות מחליקות ברטיבות על לחיי. ניסיתי להפשיל את הבד החוצץ בינינו.
"זה בסדר," היא אמרה, "אני רואה." שמעתי אותה מגששת בחשיכה. היא נאבקה לידי עד שבעטה בהם הרחק. היא דחפה אותי לגלגול נוסף לצד השני ולפתה את גבי עם קרסוליה. נגעתי בפניה; רטיבות בלתי צפויה קידמה את פניי. "אל," היא אמרה ומשכה את אצבעותיי משם. ואז היא פישקה את רגליה שוב, לקחה את ידי והעבירה אותה בין ירכיה. היא שלחה את ידה הפנויה אל ישבני ומשכה אותי אליה. לתוכה. כשעשתה זאת, החלו לפעום בקרבי תמונות שוב – תווי הפנים, פרגמנטים של ניאונים מבליחים ומתרחקים. היא החליקה סביבי וגבי התקמר בספאזמתיות. היא גהרה עלי כך, שיערה האורגני מסתיר את עיניה הנוזליות, מחליקה ממני ואלי שוב ושוב. האוקיינוס נשפך על שנינו, סוחף אותנו אל מעמקיו, מותיר אותנו חסרי אוויר, חסרי כוחות, במרחב חסר זמן, אינסופי כמו באינות, שם פנים משוספות מתפוררות אל מסדרונות הוריקנים, וירכיה הפנימיות היו חזקות ורטובות כנגד אגני.

ובחזרה ליער הניאונים, והן עמדו בשולי דרך הדמים והתופת; פיורי, ג'ולייט וג'סטין. דיספונקציונאליסטיות וידועות לשמצה.
ואני החלתי לשקוע במעמקי אגם לטקס אטומי, אל בדיית היקומים, אל החולי המגיפתי המלחשש שקרים.
מבע עיניי כבר לא עמד עוד בזמן ובסיבה, מוחי התכווץ לכדי עיסה גולמית וגרוטסקית, נפשי נחבטה בינות גוף משותק ככלוב מתכת שלא נתן עוד מקום לדימיון. המלחמה הגיעה לכדי מאמצי שווא, כעת היא תיוותר פנימית.
אך היא, היא מבע עיניי, הפלסטרים המאגדים את אצבעותיי, מקום המפלט של גופי הצמא למגעה הבלתי נשלט. המגדלור שלי. וגם הוא – שלה, שלי, שלנו – חיוכו המתוק רודפני בכל הצלליות המבעיתות בהן אלך.
וגאוותי, לה, היא גדולה מאין כמוה. מכה היא על סלעים משוננים בגלי הים הקופאים, הקפואים, כחנקן נוזלי מתחת לקו המשווה, שם תופת הקיום המטאפיזית מוצאת פורקן בקימורי צווארה ובפרקי ידיים חיוורים הנעים למקצבו המתקתק של נחיל הכפור.

התעוררתי אז, רועד וכנוע לכאוטיקה הבשרנית מפאת יער הניאונים הדועכים בקדורנותם. מוצא את גופה רכון לצידי בחשיכה. צווארה נכרך סביב אצבעותיי, כשל צוואר של ברבור שחור. יכולתי לחוש דופק מונוטוני של כאב מבעד למיזוג זרועותינו הימניות. תמונות התגבשו והופרכו: רפרוף שפתיה על שפתיי. אצבעותיה החורכות בלהטן את כפתורי מכנסיי. ארשת פניה וחיוכה התאב כשניסתה לבלוע אותי שלם.
"ריין? זה יום שישי, ריין." היא נעה, מתגלגלת הצידה, מתקרבת אלי. זאב עטוי עור אדם התחכך בי קלות. שמעתי אותה קורעת את הבשר מעל קורבנה ואז מפנה אלי את הגב כדי שתוכל לבלוס בטריטוריה הפרטית שלה. "הנה," היא הניחה את הכוס בידי, "קרבתנו מייבשת אותנו לחלוטין." יכולתי לחוש את העור הדק והמחוספס שעל שפתיה.
"קשה לי להסיע אותך הביתה," לחשתי. התיישבתי וניסיתי לשתות מן הכוס הטהורה. השתנקות, שיעול, טפיחה על החזה מאצבעותיה הארוכות. "הוורידים שלנו," שמעתי אותה אומרת, מביט בידיה ולסירוגין בידיי; חש את פעימות חייה על הלוחות הטקטוניות שבלבי. "אני לא אתן לך ללכת," לחשתי באוזנה. "אכלא אותך כאן, אאכיל אותך מנות מדודות של מזון, אך לא יותר מדיי, לגרום לך להזדקק אלי, חייך בידיי…"
היא צחקה. ידיה הקטנות והחזקות לופתות את זרועותיי. "מצטערת לאכזב אותך, יקירי, אבל אני זקוקה לך כאילו כל זה עדיין קורה באופן מדויק לפי תיאורך בראשי." נשכבתי לצידה שוב.
"איפה אנחנו?", שאלתי אותה.
"איפה אתה חושב שאנחנו?"
"שמת לב שהאור בוהק יותר עכשיו?", סיננתי כשסובבתי את צדודית פניה אלי. "את מלאך," לחשתי לה בעיניים בוהקות.
היא שלחה את ידיה אלי וקרבה אותי אליה.
קרבתי לתת לה נשיקה שהפכה לנשיכה. היא חייכה בהתגרות ושלפה את ציפורניה על גבי.
"תטפסי עלי," לחשתי, מושך אותה מעלה. "אני רוצה לטעום אותך."
"חצוף," היא צחקה. "אתה לא תגיד לי מה לעשות."
"רוצה להתאבק על זה?" אמרתי. "בזירת בוץ והכול."
"תיזהר ממני," היא אמרה כשטיפסה על אגני.
"ומה תעשי לי אם לא?", אמרתי כשדגדגתי אותה במקומות מוצנעים יותר ופחות.
אצבעותיה נשלחו אל מכנסיי, מושכות ודורשות.
"תביאי נשיקה," התגלגלתי איתה מהגב-לצד-לבטן, חונק את צווארה ברכות תשוקתית כשהיא שורטת את חזי, מלטפת ופוצעת.
"המגע שלך הוא כמו נייר זכוכית," אמרה לי.
"ידיים גסות של שוטר," השבתי בעודה מחייכת לאנקדוטה שרק היא הבינה.
התרוממתי קלות להביט בה. החומות ומסיכות ליל הנשף כבר היו מוטלות בחורבות שמסביבנו. ראיתי אותה לבושה בחולצה הגדולה ממנה בכמה מידות, ירכיה החשופות נכרכות סביב גבי – מעין הטומבוי שתמיד ייחלתי שתהיה במיטתי. הרגשתי קרוב אליה בלבי כמו שלא הרגשתי מעולם. את מושלמת, אמרתי לה מבלי לבטא במילים. את כל מה שאי-פעם ייחלתי שיהיה לי. "את משלימה אותי," לחשתי לה כשהרגשתי את לבבותינו פועמים יחדיו במיזוג שאין דומה לו.
"תמיד השלמתי אותך," היא החזירה לי. "יחדיו אנו אחד."
"גשטלט," נאנחתי בעונג. "כמו גשטלט."

ויער הניאונים ניבט אלי כמבעד לחלום היפנגוגי; האוויר היה כחנקן נוזלי, נטיפי כפור עיטרו את הזרועות התמנוניות שהיוו את שיערותיי. וכתמיד, הן צפו מבעד לחלון האפלולי; זו שבארשת פנים ריקות מהנהנת בראשה, קבורה בהילה אורגנית המתרסקת באינות – זו שלשונה התאוותנית פורצת מגיחוך שלדי מדמם בכדי לשרוד על שאריות המנה האחרונה במקום לחפש אחת אחרת שלא תסולא בפז – זו, שמבע עיניה מדמם עצבות, שאצבעותיה כובשות את שיערותיה המימיות, שבדידותה מוכלת ללא הרף בידי הרפאים והרדופים.

"ריין," היא לחשה לי. "לחש לי שוב."
"יפה שלי, קטנה שלי, אהובה שלי,"
"הישאר איתי לעד," הרגשתי את ידיה לופתות את עורפי.
"זה כל אשר ארצה," סיננתי בערפול חושים כשחשתי את הבל נשימתה כמתק לאוזניי.
כשהרגשתי את אצבעותיה הדקות והפוצעות מתקדמות במורד שיפולי לבי.

והכביש המהיר אל התהום הבלתי מתכלה נעצר בחטף בשולי הדרך. פירורי הזהב שהושארו באפלה זהרו אל מול עיניי מבעד למבוך המראות. פסעתי אחריהם, אחריה. מלקט אותם כמו מתקדם אחרי מלכודת ידועה מראש. טבעתי במי האגם שלעד יהוו את יגונה.

"ריין," שמעתי את קולה מהדהד אלי באפלה. "חבק אותי, אהוב שלי."
התרוממתי, ולרגע חשבתי שאני הוזה שוב. שהכול הינו בדיה שאינה חולפת. אך היא הייתה שם, פועמת בורידיי, בנשמת אפי, בקולה המרפד את לוחיות לבי. מבע עיניה הרושף בתאווה, המבקש לבלוע אותי שלם, המאחה את מיזוג גופנו לאחד-יחיד-ומיוחד ירדפני לעולמי עד.

והבדיה החולה מתנפצת כגלי צונאמי אל עיירת רפאים נטושה, שואבים את תושביה אל מימיה הקפואים. והטירוף הולם את הלמות הקבר, וייווצר יציר כלאים רדוף שדים; וזרועותיו התמנוניות יעטפו את פניו ככלא פנימי שלאיש אין גישה אליו – לאיש, מלבדה. ועיניו יורקות גיצים כעיניו הדמוניות של זאב עטוי עור אדם. והוא מפתה וגוחן, חומד ופוצע – ושלה.

"אהוב שלי," לחשה לי כשמשכתי אותה אלי כמתוך שקיעת ההזיה.
"אהובה שלי," לחשתי חזרה מבעד לחוטי הקיברנטיקה המסועפים.
"אהוב אותי," אמרה.
"אוהב אותך," אמרתי. "לעד."

ויער הניאונים אינו נותן מנוח, כשמי הקרח הנוזליים קופאים באוויר המת והרוח אינה נושבת עוד כמו עמד הזמן מלכת.
ואני לוחש לה: "ומה איתך?" והיא אוחזת בזרועי בחוזקה ואומרת: "לא, אני רוצה לראות אותך מסתכל עלי כשאתה עושה זאת," ונצמדתי אליה כשהיא הכניסה אותי לתוכה, והשמים קפאו והזמן פסק מלהתקיים ובועת הסבון המטאפיזית שסביבנו התרוממה אל האופק בקול שאון חירש של דומיית היצרים.

לכתוב תגובה