מבוכי המראות

"ריין!" הרגשתי את ראשי מיטלטל הצידה במהלומה כואבת. פקחתי את עיניי המטושטשות, וראיתי ילדה כבת שלוש מושכת את ידיי כדי שאתרומם, קטרינה הקטנה. "רייני ריין," היא אמרה. "בבקשה, אתה חייב לעזור לי," הבחנתי כי כל פניה היוו עיסת נוזלים אחת גדולה משום שהתייפחויותיה מילאו את עולמה כעת.

"מה קרה, קטנה?" שאלתי אותה כשהצלחתי להביא עצמי להכרה מסוימת והתרוממתי אחריה. היינו ביריד שוב, אך היה זה יריד אימים אפוקליפטי. "מה לעזאזל…?" היה הדבר הראשון שיצא מפי כשחזיתי בפיצוצים שהוטחו סביבנו, מעלינו, מצידנו, מולנו ומאחורינו. משכתי אותה מהר אל זרועותיי כשהגלגל הענק הועף ככדור אש לעברנו והתרסקתי איתה על האדמה המרוטשת והמפוחמת. נתזי אש נפלו מן השמים לכל עבר כמו גשם של חצי מלחמה בוערים ובאופק יכולתי לראות במרחק מספר סופות טורנדו עולות מן הים והחולות שבמרחק הערפילי.

הורדתי אותה מידיי והיא התחילה לרוץ. מושכת את ידי הימנית אחריה דרך ההריסות, ממש גוררת אותי אל עבר מקום כלשהו שכנראה היה חשוב לה יותר מחייה שלה. "לאן אנחנו–" התחלתי לשאול אך אז הבחנתי בלוע ליצני עצום בגודלו הפעור בגיחוך שיניים מרושע. היו אלו דלתות אל עבר מבוך מראות שאליו היא לקחה אותי ואני בסתר ליבי רציתי להיות בכל מקום אחר מלבד שם.

פסענו פנימה. היה חנוק מאוד בפנים ואפלולי כל-כך כי עיניי עדיין לא התרגלו לחשיכה הבלתי אפשרית הזו. יכולתי להרגיש את הקטנה מושכת אותי ותהיתי כיצד היא מרגישה כל-כך בטוחה כך בחושך שאפילו אני הרגשתי חרדה בלתי פוסקת עוד לפני הכניסה לשם. המשכתי להתקדם אחריה, נמשך על-ידי יד קטנה וחיוורת אחת אל עבר האופל. אל עבר האימה והטירוף שידעתי שיכלוני בסוף.

שמעתי רחשים מכל צדדיי. כמו המראות התעוררו לתחייה וחשפו אימה מבעיתה מסביבנו. במראה אחת יכולתי לראות דמות עטוית גלימה כחולה הנשזרת מן הקירות האינסופיים יושבת על כס מלכות מלא הוד ופאר על הר מדרגות גבוה. סביבה היו הקירות שזורים בהתמזגות חנקנית עם השמיים הקפואים. שחור מילא את כל עיניה אך ידעתי שהיא מביטה בי ורק בי כשאני פוסע בדרך אל הלא נודע. מראה נוספת גילתה כיצד אותה דמות שכובה באמבט עצום מימדים בעוד שמכונה ענקית מועכת ויונקת ושופכת אל האמבט עוד נוזל שנראה כמו דם. מגג המכונה יכולתי לראות ידיים ורגליים אנושיות מבותרות מבצבצות ופועמות בהתדרדרותן מטה אל עבר בטן המכונה המרסקת והכותשת. מראה אחרת חשפה בפניי תצוגת ראווה של גוויות התלויות על מיתרי פסנתר. לצידם ישבה הדמות הטיטאנית בשולחן רחב ידיים ואכלה בשלווה מבשרן על גבי צלחות חרסינה שסועות.

לא יכולתי להביט עוד במראות הנוראיים. התקדמתי הלאה והתחלתי לחשוב שמא מה שמושך אותי הינו יצור מפלצתי ורירי ולא ילדה קטנה. יכולתי לשמוע את הנהמות של היצור-מפלצת-ילדה שמשך אותי אחריו וכבר לא ידעתי מה עדיף, להימשך אחרי זה או לעזוב את האחיזה ולהישאר לבד, אבוד, בתוך האפלה והמראות המחרידות. ואז זה נעצר. "קטי?", שאלתי את מה שקיוויתי שהינו ילדה קטנה.

"הם… שם," היא אמרה בקולה השבור והמרוסק. "אני עצובה, ריין. עצובה מאוד."

יכולתי לראות לצד אחת המראות פנס חירום בתוך זכוכית שבורה. הוצאתי אותו ולשמחתי הוא פעל.

הארתי אלומה בודדה אל עבר הערפל הסמיך. לא יכולתי לראות דבר מלבד למטר אחד לפניי. קולה של הילדה נעלם וכך גם היא ככל הנראה. התקדמתי בזהירות. מבועת. שומע ברקע קולות קדחתניים של מכונות למעין מפעל לגריסה. ואז נתקעתי במשהו קשה ונחבטתי ברצפה. הפנס מתגלגל ממני ונעצר ליד משהו קשיח. הבטתי כשראשי שעון על הרצפה המטונפת וראיתי פנים חיוורות וריקות של משהו מת. עיניים שבוהות בי היישר לתוך הנשמה אך עוברות דרכי כמו לא הייתי קיים, או שמא הן. נרתעתי לאחור במהירות כשהבנתי במה אני מסתכל. הייתה זו אימן של ג'ולייט וקטרינה, והיא הייתה נרקבת זה זמן מה; תולעים וחרקים יצאו מפיה ונחירי אפה ובין אצבעות כף ידה טייל מרבה רגליים גדול למדיי שהשאיר עליהן סימנים מטביעות רגליו העוקצניות. ידי פגעה בדבר מה נוסף; היה זה אבי הילדות, מבותר לחלוטין – הוא שכב על הרצפה, ידו הקרועה נכרכת סביב כתפיה של אשתו כמו לא רצה לעזוב אותה אף לא במותם.

שמעתי קול בכי חרישי מהדהד במרחבי המתחם המקולל. זחלתי לשם עם הפנס וראיתי אותה יושבת מכורבלת בפינה. אצבעותיה כובשות את פניה ושיערותיה רטובות מדם.

"ג'ולייט…" לחשתי לה. "אל תפחדי. זה נגמר."

התקרבתי אליה בעדינות, ידי מתקרבת בעדינות אל כתפה השברירית בניסיון להרגיעה.

כשהאצבע שלי עמדה לגעת בה היא הסירה את ידיה מפניה וראיתי פנים דמוניות-שלדיות מגחכות אלי באימה. פיה מגואל בדם ושיניה חדות כמו תערים. היא זינקה אלי, תפסה אותי בשולי חולצתי בשתי כפותיה הקטנות, הטיחה את גבי באחת המראות שהתרסקה בעוצמה והצמידה את פניי לעברה בזעם ובחוזק שלא היה אופייני לאדם בן גילה. "נגמר?", היא אמרה. "הו, זה רק התחיל. ואתה, ידידי, באמצע כל זה עד הסוף המר. והוא יהיה מר, אני מבטיחה לך." היא זרקה אותי הצידה, והתרוממה על כפות רגליה היחפות. דורכת על הזכוכיות כמו היו ספוגים תעשייתיים.

"ג'סטין," קראתי אליה. "מתי תשימי כבר סוף לקרקס האימים הזה?"

"זה לא ייגמר עד שהגברת הבוערת תשיר," היא אמרה כשפערה חור תולעת במרכז החשיכה. "הו, והיא תשיר במלוא הג-רון או ה-חרון, אני אומרת לך." והיא פסעה ממנו הלאה כשנסגר והשאיר אותי באפלה.

"אתה חייב למצוא אותה," שמעתי את קולה של קטרינה הקטנה שוב. הארתי את הפנס לעברה וראיתי אותה רוכנת לצד גופותיהם המתות של הוריה, סוגרת את עיניהם באצבעותיה הקטנות.

"אתה חייב למצוא אותה ולהחזיר אותה חזרה," היא אמרה. "היא מפחדת, אתה מבין. היא מפחדת להתמודד איתה שוב."

מאחוריה נפתח חור תולעת נוסף, הפעם בצבעים קרים, קפואים, אחרים. היא משכה אותי בידי וכיוונה אותי להיכנס. "תגרום לה להבין. בבקשה. בבקשה." שמעתי את קולה מתרחק ממני כשפסעתי פנימה דרך החור, אל עבר המקום שבעתיד יהיה ממלכתה של האחרת.

לכתוב תגובה