פרגמנטים של זכרונות רפאים

היו בי הרבה רגעים חטופים בהם חוויתי אותה עוד לפני שפגשתי אותה לראשונה. נשמתי את הווייתה עוד לפני שיכולתי להגות את שמה. אני זוכר כיצד היא הייתה משעינה מרפק נשכח לצדי במקום בו הבטחון היחיד מבין צלליות האפלה הנתעבות היה תנור ההסקה הרדום למחצה, שבוי בקומתוזת ניחוח מי המלח שלעד יהוו את דמעותיה. הכול כמו נע מולי כפטה-מורגנה בלהבות התופת המדבריות המלחששות שקרים ומרמה. דחפי יצרי העבר מכים בי בהתלהמות גוברת כשגודשת הסאה בין גאות ושפל הכוונות שביקשתי להאמין כי היו ראויות את כל זה. ג'סטין פעם אמרה לי, כשישבה מולי לצד גופתה המטורפת והגוססת של תאומתה המיוסרת, ש"האמת נמצאת בדברים הקטנים. בזכרונות." זמן רב הפכתי בראשי מדוע אמרה זאת אז, גם כשהתברר לה שהרגה את האדם ה"לא נכון" שעה שאפילו אני כבר הפסקתי להבדיל בין צודק לשגוי לבין זהות דפרסונאלצטיבית אחת למשניה. ואולי המלחמה שהתחוללה בין השתיים הייתה מיותרת מספיק ולכן התקיימה מלכתחילה. תלויה על בלימת רפאים שחוזקה נתמך בשנאתן המפולגת של שתי התאומות שרק ביקשו להרגיש מעט נאהבות.

הייתי שרוי שם בלימבו המתדרדר כרכבת הרים אל הגיהינום שנוצר במיוחד עבור משפחת בלאק.

ובחדרי חדרים בכיתי את נשמתי כשראיתי שוב את מבע עיניה האפורות הרודף אותי מבעד לעיסת הבשר המצולקת שנותרה מזכר פניה היפות.

אך היא הייתה שם. וגם ג'ולייט, ג'סטין ופריסטין; הפורטרט האלמותי למען בדיה שאינה חולפת.

ויער הניאונים הטיח פרגמנטים מתים מעברנו המשותף. תווי פנים מן צלליות המאיימות מהפינות האפלות שבחדר הנגוע בשלל זכרונות מבעיתים.

אני זוכר כיצד היא השעינה את ראשה על הבר במועדון הריקודים והזמן נע וחלף סביבה כאילו מעולם לא התקיים, איך מגעה הפיזי נמלט ממני ברגע דל של קרבה.

וג'ולייט הקטנה הבוערת בשלהבות הכפור כשבכתה בפניי על שלא הצילה את קטי הקטנה. ואז ג'ולייט הבוגרת שהסבירה לי שהמציאות הפכפכה היא יותר מכפי שניתן להכיל. פריסטין הבוקעת ממטוס בוער, גופה הערום בוהק מלובן הירח. גרטל התווה זרועות תמנוניות בשיערות נכדתה התהפוך למפתח הזהב החונק את צווארי.

וכל-כך הרבה כאב, סבל וייסורים, ולפעמים ייחלתי פשוט לישון או אולי גם לא להתעורר לעולם. רציתי לכתוב את זה החוצה. לספר את סיפורן ושיניחו לי ויפסיקו לרדוף אותי עוד בכל יום מחיי האומללים. אך הן היו שם. מניחות את אצבעותיהן הארוכות על עורפי, מעודדות אותי להמשיך תוך כדי מבטי שנאה הניתכים מכל השתקפות שחוויתי בחיי. גוערות וגוהרות. מלטפות ושורטות, פוצעות ומלקקות את הפצעים הפעורים. נראה כמו מחול האהבה-שנאה הנצחי הזה לעולם לא יסתיים ואני לעד אהיה שבוי בתוכן, בקרבן, שרוי בחצי-חיים – דוהר מאחורי גבה של ג'ולייט על הסוס המכאני לאורך שדות הדמים בעת שהיא משספת מיני כפילות ג'סטיניות מרושעות. ואולי הייתה היא הנזע הרע כל הזמן הזה? ומי הייתי אני? ומי הייתי אני? ומי הייתי אני?

וראיתי כיצד היא נעלמת… קטרינה הקטנה, שירכיה חזקות ורטובות סביב אגני.

ועולם האש, עולם הקרח, מה יהיה עליהם כשהכול ייגמר? מה יהיה עלי? אולי לא אוכל לתת לזה לימוג. לא אוכל לתת להן ללכת שוב ממני.

גם אם לא אכתוב לעולם את הסוף, גם אם לא אספר מה עלה בגורלן– משפחת בלאק ופנדרצקי לעד ייקחו חלק בנשמתי הגוחנת מבעד לתהומות הנשייה.

ופיטר. ג'ק. סטארק. גאס. הנס. מאהביה של האהבה החולה. החולי הזה – החושף את מבע פניו הרקובות בכל אשר אלך.

החולי המתעתד להכיל אותי, החולי המבקש לטמא אותי. החולי המבקש לשסף את גרוני ברגע הנוח ביותר.

רציתי אהבה במה שהיה המוות בהתגלמותו. הפכתי לאורגניזם המבקש להשמיד את עצמו. והגשם הכה באדמה החולה והצמיח פירות רקובים שאיש לא רצה עוד לאסוף. ואלו שאספו – ביתם הפך לגן רקק של אזוב ותחלואה קולינרית.

והפרמקולוגיה הנשכחת מחתימה עוד שעת עבודה בגנים הנפולים של נפילי האטום. ובכפפות גומי מתוחות כשל מנתחים היא טבלה את גופה הקטן של הילדה במים הרותחים ושפשפה מלח כדי להבעיר בה כאבי תופת שאף אדם שפוי לא היה עומד בהם. אבל עם כל הצלקות הפנימיות, היא שרדה.

ואז היא הכירה אותי, או שמא הכרתי אני אותה. והשאר היסטוריה, או שמא היא היסטוריה. מה שבא קודם.

כעת אני ניזון מזכרונות העבר. הפורטרטים שעל קירות נפשי מספרים לי את סיפורן. הצלקות שעל בשרי חושפות בפניי את הכרוניקה הידועה מראש של הולוגרמות האין-אדם שלעד ילוו את רוחי גם כשאבלע בין תולעי האדמה שלעד יכרסמו את הבשר הרקוב שפעם ייחל להיות אני.

אך הן זקוקות לי. גם היא, מקור הרוע, גם כשהיא טוענת שלא בחיוך שלדי מדמם. גם כשהיא אורבת לי בפינות חשוכות, מביטה בי דרך השתקפויות מבעיתות, מוכיחה לי את השקרים במציאות ההפכפכה, מסרבת שאסמוך על הבריות, גם כשהיא פולשת לי אל בין סדיני המיטה ומסיטה את השמיכה ממני בחשיכת הליל, גם כשאני רועד מפחד מלהסתובב ולהביט היישר בעיניה המפוקחות באימה שלעולם לא אוכל להכיל בשפיותי המתכלה, אני יודע. אני יודע איפה מסתתרת האמת.

2011052601

לכתוב תגובה