דיסוציאטיביות סכיזו-אפקטיבית

זכרתי כיצד ישבתי שם על גזע עץ כרות והבטתי הלאה בדמות הכה מוכרת, גשם שלי, יציר שיגיוני. הוא חייך אליי ונופף לשלום.

"גשם," שאלתי אותו. "מי אני אם לא…"

"אתה?" הוא השלים. "אתה לא אחר מאשר…"

"אני." אמרתי. "אז למה אתה שם, בחוץ, חופשי… ואילו אני…"

"כבול כאן, במחלקה הסגורה, רשאי לצאת לחלוץ רגליים עשר דקות ביום?"

"בדיוק. למה זה, האם תוכל לומר לי?" תמהתי להבין, חשקתי בזה עד כלות.

"כי אני חולה," הוא אמר. "וזה הופך גם אותך לחולה עד מאוד."

"כיצד אנחנו מחוברים כך בחיבוק שנאה נצחי," שאלתי אותו. "כמו תאומים סיאמיים שניתוקם יכול לעלות להם בחייהם?"

"אנחנו העולם אחד של השני," אמר. "בלתי ניתנים להפרדה, באש ובמים, בבשר ובנפש."

"אבל למה זה כל-כך רע? למה אם כך, אני כלוא כאן, בין ארבעת הקירות?"

"אנחנו מזיקים אחד לשני. או כך לפחות כולם אומרים."

ב'כולם', הוא התכוון לרופאים ולמטפלים שהחלפנו אחד אחרי השני כמו גרביים.

"אתה לא חושב שאנחנו פוגעים אחד בשני?" שאלתי.

"תראה," הוא אמר. "זה כמו היין והיאנג, יורוגו ויאסיגי, ג'סטין וג'ולייט, האור והחושך. אחד משלים את השני, אבל גם פוגע אחד בשני. עם זאת, בלעדי אחד מהצדדים לא יהיה איזון."

"ואתה הצד השלילי שבינינו?" לא הייתי בטוח בכך בכלל. לפעמים הרגשתי כאילו אני הוא זה שמחבל תמיד בכל דבר.

"זה מאוד משתנה." אמר בהחלטיות שכה אהבתי אצלו. "בעבר חשבת שאני הצד הרגיש, התמים, והכואב שלך. בהמשך הפכתי להיות הצד ההרסני, המשפיל, והמתעלל שלך. בעתיד, אהפוך להיות שוב הצד התומך, העדין והאוהב. ואחר-כך, מי יודע, אולי שוב נחזור במעגליות ההרסנית הכה אהובה עלינו."

"אני מפחד ממה שיצפון סופו של העתיד." אמרתי.

"אל דאגה, אם סופנו יהיה להיחרב, כך יהיה, אך לפחות נהיה אחד עם השני כשנמות."

"זה מעט מנחם, לדעת שהאויב הכי גדול שלך הוא גם האהוב שלך."

2011070401

לכתוב תגובה