פריסטין – אחרית הימים; ארץ הבדולח המרוסקת

פורסם ביום יום רביעי, 29 בספטמבר 2010 בשעה 03:41

היא מוצצת את הלשון שלי בתוך פיה בעודה מותירה את עיניה פעורות בכדי שתוכל לבהות לתוכי עם עיניה הכתומות-שזופות. ואז היא מושכת עצמה הרחק ממני ונותנת לי למצוץ את אחת מהראסטות שלה כמו הייתה זין. השיער העטוף במתכת מרגיש קשה על הלשון שלי, והטעם שלו פשוט נוראי, אבל אני יכול להרגיש שזה מגרה אותה כך שאני מעמיד פנים שאני נהנה מכך. אני נזהר כדי לא לפגוע בעצמי מהוו הקטן שמחובר לקצה הראסטה שלה. היא מושכת את הוו כך שהוא מחליק לתוך החור הפצוע שבלחיי, ואז היא מושכת. "תראה, תפסתי דג," היא אומרת. היא נעמדת ומושכת אותי עם הראסטה עד שאני מגיע אליה. היא מושכת אותי לאורך החדר לשולחן ומניחה אותי על גביו. "אני אוהבת את הדג הזה," היא אומרת, מטפסת עליי. היא מוציאה את הוו מפי ומחברת אותו לקצה השולחן. ואז היא מחברת את כל שאר הווים של הראסטות שלה לשאר קצוות השולחן, כמו רשת הכולאת אותי מתחתיה. עם שתי הראסטות האחרונות שלה, היא לוכדת את פרקי ידיי בתוכן רגע לפני שהיא מחברת גם אותם לשולחן. ואז, כלוא לחלוטין בשיערותיה, היא מחדירה את איבר מיני לתוכה ומזיינת אותי. השולחן קר אבל החום שלה מרגיע. היא עוצמת את עיניה ומלקקת את הדם מפניי, עוקצת את הפצעים בלשונה המפולפלת.

(זונת מלחמה, קרלטון מאליק ה-3) המשך »

במעמקי האינות: אובדן זהות פסיכופתולוגית

פורסם ביום יום שני, 27 בספטמבר 2010 בשעה 03:52

התעוררתי לקול טפטוף שהזכיר לי בהקיצי מן ההזיה האלקטרו-פתולוגית את אחד מהעינויים הסיניים העתיקים; טפטוף מים קטן על המצח שבהדרגה הופך להיות קול שאון מחריש אוזניים כשכל טיפה חוצבת תמורות בבשר המטאפיזי. צחנה שררה במתחם המטונף בו שהיתי. בין הצלליות האור לבין בדיית החשכה יכולתי לראות שהקירות היו בנויים מאיברי גוף, מעיים, נתזי מוח ובשר אדם שצופו והוחזקו יחדיו בתערובת עיסתית של דם קרוש, שתן אדמדם, קיא שנתקשה וצואה גולמית. המשך »

Loving hate

פורסם ביום יום חמישי, 16 בספטמבר 2010 בשעה 05:46

"It was as if Pris, to me, were both life itself – and anti-life, the dead, the cruel, the cutting and rending and yet also the spirit of existence itself. Movement: she was motion itself. Life in its growing, planning, calculating, harsh, thoughtless actuality. I could not stand having her around me; I could not stand being without her. Without Pris I dwindled away until I became nothing and eventually died like a bug in the back yard, unnoticed and unimportant; around her I was slashed, goaded, cut to pieces, stepped on – yet somehow I lived; in that, I was real. Did I enjoy suffering? No. It was that it seemed as if suffering was part of life, part of being with Pris. Without Pris there was no suffering, nothing erratic, unfair, unbalanced. But also, there was nothing alive, only small-time schlock schemes, a dusty little office with two or three men scrabbling in the sand…"

–We can build you / Philip K. Dick

הדקדנטיות האפוקליפטית של הסוף

פורסם ביום יום שני, 13 בספטמבר 2010 בשעה 06:20

דמדומי השקיעה האחרונה של מחשבותיי מהדהדים על לכדי סוף העולם אותו בדיתי בראשי. קבור במחשבות אשמה על אדם שמת אותו לא יכולתי להציל. נקרע לגזרים על ידי אדם שחי שלא מסוגל להציל אותי. והעתיד הפועם בשובלי הזמן הבדוי – הטירוף, אובדן הכלח האנושי, הפסיכוזה הקטטונית שתחריב את חיי – כל אלו עדיין עומדים בעינם. לא שכחתי את רוע הגזירה. לא שכחתי את הזמן הקצוב המתדפק על דלתות חיי. כולנו נמות בסופו של דבר, אבל לי, לי מצפה משהו מיוחד במינו. התופת תפרוק את עולה על גבי החרוך, על קמטי הזמן והסיבה, על פניי המצולקות בשברי זיכרונות העבר. סטיותיי מתקן השפיות עוד יתנקמו בי בשוטים ובעקרבים, בחרבות ובחניתות המתכת של קפקא. אין מנוס מנבואת הזעם האפוקליפטית. אין מנוס מדטרמיניזם המתעתד להשמיד את מוחי במלוא העוצמה. חיי פרושים לעיני כל כמו ספר פתוח שכל אדם בר דעת ימאן לקוראו. מעשי איוולת ואמירות פסולות נפלטות מגופי זה מכבר, כמו להצדיק אילו שהן חרדות נטישה המתבררות כיציבות למדיי. המציאות טופחת על פניי ומרסקת את עולמי. ודמעותייך הנסתרות משקרות לי כדי שלא אמחה אותן ממך. "הנני מיותר בעולם מיותר," אומר הקול הפועם בווריד המפלצתי המתפתל שבמצחי. מי זקוק לנזקק? ומי נזקק לזקוק? ומהי מהות ההזדקקות הזו כשאיש אינו מבחין בה על אף שמוטלת היא פרושה מתחת לאפכם. אני עומד בפני שוקת שבורה אותה סדקתי בעצמי. אני כורע ברך מול מזבח האמת והוא מתרסק בקול שאון – מותיר אותי משולל גורל ומשולל זהות. אני מתפצל לעולמות מקבילים אשר בכל אחד מהם אני אדם שונה לגמרי, אך בכולם מסתמנת אותה תוצאה הרסנית ונטולת כל דופי. אי-אפשר לשנות את העתיד; אי-אפשר לשנות את העבר; אי-אפשר לשנות את ההווה המתהווה במעגליות ההרסנית והנצחית המחללת את חיי. הזמן מפרק לגורמים את מחשבותיי לפיסות פאזל המונחות באקראיות על ציר האימה והפחד; על פני האבדון האקזיסטנציאליסטי המדמם אל מול טרסות הבדידות והצער השוכנים באינות. חוסר מילותיך מפלחות את הסלעים המשוננים המתפוררים בליבי. האושר הוא מפתח זהב התלוי על צווארך, אך אינך מביטה מטה; אינך מושיטה יד בכדי לקחתו. בכדי לפתוח את הדלת הקטנה שבליבנו. אם רק היית מסובבת את הסכין החדה הקורעת את קרביי ברגע הנתון, אולי הייתי מסוגל לסבול זאת לעוד רגע קט של ייסורי תופת ערטילאיים. ליבי חלש ואינו עומד עוד בהלומות ההרס והחורבן. בקרוב יפעם הוא את פעימתו המדממת האחרונה ואז ינדום לעד. הניחי לי להירקב כפי שכולם בוחרים, אך היי מאושרת – גם קצת בשבילי. כמו הייתה זו משאלתו האחרונה של נידון הוצאה להורג לפני עלייתו לגיליוטינה הסופנית. וכשראשי יותז ויתגלגל בין רגלייך, זכרי את שהייתי פעם – עבורך, עבורם, עבורי. צלקות בלתי נראות שיחקקו בך עד שזכרי יעוכל ויושמד בידי תולעי האדמה המפכים באפלה.

אהבת בשרים

פורסם ביום יום שישי, 03 בספטמבר 2010 בשעה 00:41

הסתובבתי לאחור וראיתי אותה עומדת שם, לבושה בשמלת ערב שחורה וגרביוני תחרה. היא הושיטה אליי את ידה וחייכה כמו שרק יכולתי לדמיין. "התצטרף אליי?" לחשה ברוך שאינו אופייני לה. תהיתי אם משהו חשוד מתרחש מתחת לחוטמי. היא לקחה את ידי ונישקה אותה קלות, חוטמה הקר נוגע בעורי, ואז הרימה את שפתיה וראיתי שנותרה נשיכה. היא עשתה זאת שוב, קצת יותר חזק, והתרחקה. "אוו, אתה כל-כך טעים שבא לי לאכול אותך!" היא אמרה, והתקרבה אליי לתת לי נשיקה, אך שיניה נראו מוזרות באור העששית שנחה לה על השולחן. התרחקתי מעט לאחור אך היא דחקה אותי לקיר, נפלתי על ישבני. היא נחתה על ברכיה והחלה לזחול לקראתי, חושפת את שיניה החדות ולרגע ראיתי שם יותר משורה אחת של סכינים משוייפות. היא תפסה את רגלי והחלה לכרסם. "די! תפסיקי!" קראתי לעברה אך במהרה לא נותר דבר מהרגל, והיא התקדמה מעלה, נערת התאווה בראש שרשרת המזון. דם פרץ מגופי אך היא בלעה אותו בשקיקה, מתקרבת לפניי, שיניה נצמדות לפי, קורעות את שפתיי מיושביהן, מפרקות את הלסת ממקומה, מבתקות את הקרקפת וטורפות את מוחי כמעדן מלכים

רסיסי בלייד ראנר: פריס

פורסם ביום יום חמישי, 02 בספטמבר 2010 בשעה 05:01

מבין בובות החרסינה, לבין בובות השעווה למיניהן, הסתתרה פריס.
הגשם ירד מחוץ לבניין הנטוש, מכה בו ללא רחמים.
וכך, ללא רחמים, נאבקה פריס על חייה. המשך »

גוג ומגוג

פורסם ביום יום שני, 30 באוגוסט 2010 בשעה 05:06

ואז ראיתי איך הכול יסתיים; לפניי נראתה עיר אוטופית בכאוס מוחלט. מבנים מחורבים וחצרות הרוסות עם גדרות מפורקות. מכוניות מרוסקות הפוכות כמו עכבישים מתים. גורדי שחקים נפולים זה על זה; רסיסי זכוכיות ובטון התפוררו מהם על גבי האדמה המתפוררת זה מכבר. להבות פרצו מפתחי הביובים. צחנת הבשר הנרקב עלתה משלל הגופות המפוזרות על גבי המרצפות המגואלות בדם. אדם אחד עמד על מכונית הפוכה וירה עם מכונת ירייה על נשים וילדים המנסים להימלט. אוטובוס המונע על-ידי נהג שמזמן איבד את שפיות דעתו פרץ בסערה וחדר מבעד לגדוד המכוניות ההרוסות כמו היו מגדל קלפים שילד קטן וזב חוטם חשק להרוס. מטוס שנוסעיו כבר מזמן קפצו ממנו בעודו באוויר התרסק לתוך בית-חולים לחולי נפש בפאתי העיר. טנק שנהגו שכב זה מכבר מת על ההגה דהר בין רחובות העיר ההרוסה תוך כדי דריסה וריטוש הגופות המתות (ואלו שעדיין נותרו איכשהו חיות) עד שהתרסק לתוך תחנת דלק והתפוצץ בקול תרעומת; הטירוף אחז בכול. המשך »

חשיכת המעמקים: חלום בלהות תת-מימי

פורסם ביום יום שלישי, 04 במאי 2010 בשעה 04:40

"קר," לחשה הנערה לעצמה כשצפה במי הים הקרים; צמרמורת אחזה בה.
היא הייתה ערומה, ללא כל בד מתווך, רק היא – והים.
היא לא זכרה מי הייתה או מה היו מעשיה שם,
אך בתוכה חשה הרגשה מוכרת, היא כבר הייתה שם בעבר. המשך »

נקרופתולוגיה

פורסם ביום יום ראשון, 18 באפריל 2010 בשעה 15:10

מפאתי המוות הקודח
לא חשתי בצורך להתפכח,
כשבעזרתו הנכלמת של מעדר על גבי האדמה הבוצית
פערתי בור בתקרת הארון של הקבורה הנצחית. המשך »

לידתה של ונוס-ליביטינה (Venus-Libitina)

פורסם ביום יום חמישי, 15 באפריל 2010 בשעה 05:26

לא לקח זמן רב עד שנשטפתי החוצה בעוצמה אל תעלת מים קטנה במורד הדרך. החושך היה אינסופי. כשהצלחתי להרים את עצמי, ספוג בזוהמה שתנית, הבחנתי שהתעלה נמצאה בקרבת חומת אבן לא גבוהה במיוחד והתחלתי ללכת בסמוך אליה. יכולתי לשמוע קולות שקטים ומלחששים, ואז הבחנתי גם באורות עמומים כשל לפידים הנישאים בידי אנשים עטויי ברדסי-גלימות כהים עם עיטורי זהב שכיסו את ראשם וגופם. הם החלו לטפס על גבעה ירוקה (ואני בעקבותיהם, מאחורי החומה) שככל שהתקדמנו בטיפוס, כך העשב הירוק והרטוב דהה ונעשה חום ועבש עד שלא נותר ממנו עוד דבר. במרום הגבעה היו הריסות של מקדש כלשהו שלא נראה לי מוכר. "גבעת אסקווילינוס. כאן היא תיוולד", שמעתי קול חרישי מהוסה מקיף אותי. פחד צינן את עורקיי החמים. מי זה שדיבר? תהיתי. היה זה קול מסתורי וצעיר של אישה, אך לא ראיתי אחת כזו בנמצא בקרבתי. "אל תפחד", נשמע הקול שוב. "אני כבר לא יכולה לפגוע באיש". ואז ראיתי דמות חיוורת לבושה בשמלת רפאים קרועה ורוויה בדם שכמו הייתה מטושטשת וניצבה בין המרחב-זמן הממשי לבין זה המטאפיזי. "מי את?" שאלתי. "את סוג של רוח רפאים?".
"אני גרטל פנדרצקי. נידונתי להלך בין המימדים כדי לוודא שנכדתי היקרה תגשים את יעודה", היא אמרה בקול צלול ושחור. הבל נשימתה נפלט מפיה המטאפיזי בצורה של הדי ערפל סמיכים. המשך »