I wake up and I see the face of the devil \ Diamanda Galas

פורסם ביום יום שני, 12 באפריל 2010 בשעה 03:03

להוריד כאן ולשמוע תוך כדי

אני מתעוררת ואני מגלה את פרצופו של השטן.
ואני שואלת אותו:
מה השעה?
מה השעה?
מה השעה?
והוא שואל אותי:
איך את מרגישה היום?
איך את מרגישה היום?
מה השעה?
מה השעה?
מה השעה?
איך את מרגישה היום?
מה השעה?
איך את מרגישה
איך את מרגישה היום?
מה השע… המשך »

ארוכות אפוקליפטיות (Apocalyptic Scabs)

פורסם ביום יום רביעי, 07 באפריל 2010 בשעה 19:34

1.
בפריקת שובלי התמותה
היא חודרת באבחת הגיליוטינה אל
אגמי התום המהווים את תופת מצעד האיוולת
שאינה מסוגלת לפשר על אילו שהן קרבנות
אפר; המוות הנו הסתגלות נרקיסיסטית
אל מבואות השכחה. המשך »

מגע אחרון משדות הדמים

פורסם ביום יום שלישי, 06 באפריל 2010 בשעה 06:59

מבעד לפסולת הקיום הספורדית המבוזרת ברחבי הזמן-חלל, הוא שכב בלא ניע ובלא נע, שכב בעיניים פעורות אל עבר האש ותימרות העשן המיתמרים אל מעבר לתופת שדה הקרב.
הוא יכול היה לראות את רופאי המגיפה בעלי מסיכת המקור המשוננת עוברים בין הגוויות ובין השורדים. בינות עץ מרקיב, נטול עלים ומעלה עובש הוא הבחין בנערה זהובת שיער אך מוכתמת דמים מוטלת בפיזור איברים. הוא הרים את עצמו מן האדמה הבוצית וזחל לעברה כמו הייתה תקוותו וגאולתו האחרונה. המשך »

אני ואני אחר (3)

פורסם ביום יום ראשון, 21 במרץ 2010 בשעה 08:33

"אז, את באה לפה הרבה?"
"הזמנת אותי, אז באתי".
"באת במיוחד בשבילי?"
"אלא מה? אתה רואה פה עוד מישהו מלבדך?"
"אני רואה אותך, ואני אוהב את מה שאני רואה".
"אתה מדבר שטויות שוב, אין שום דבר יפה לראות בי".
"אני חושב שזה הקסם שבך, החוסר מודעות עצמית לגבי ייחודך".
"אני סתם עוד פסיכית, כמוך".
"אין עוררין על הפסיכיות שלנו, אבל אנחנו לא עוד פסיכים, אלא הפסיכים".
"אם אתה אומר".
"אז זה סימן שזה נכון".
"זה לא סימן לכלום, אתה לא תמיד צודק".
"במקרה הזה אני צודק, את יפהפייה בעיניי בין אם את רואה את זה או לא".
"טוב, עברנו נושא".
"טוב". המשך »

אני ואני אחר (2)

פורסם ביום יום חמישי, 18 במרץ 2010 בשעה 14:32

"אז, את באה לפה הרבה?"
"באה לעתים קרובות, כך מסתבר".
"אפשר להזמין אותך לשתות משהו?"
"אני מוכנה לשתות את דמך בכל עת".
"סליחה?" המשך »

כאן. בראשי

פורסם ביום יום שבת, 13 במרץ 2010 בשעה 04:00

כאן. בראשי – מצאתי מקום מקלט
מפני התופת השוצפת בחוץ כל לבב אנוש.
כאן, בינות קירות הממלכה הגשמית – איוותר בתומי
ואביט בטיפות הקופאות להן לשלג רך ונוחתות על גופך.
שם יחזרו לצורתן הגשמית, יזלחו בינות שפתייך הכחלחלות,
וינזלו במורד גווך הערום, בין קימורי ירכייך ועד לכף ידי. המשך »

מקור הרוע: חלק ב' (לא לבעלי קיבה רגישה)

פורסם ביום יום ראשון, 07 במרץ 2010 בשעה 05:54

חלק א':
כאן

ואז היא הגיעה, וחלפה על פניי כרוח רפאים כמו לא הבחינה בי כלל. היא הגיעה בצעדים בטוחים, נועזים, אימתיים כמעט, כמו כל צעד שלה איים למחוץ מושבת נמלים שלמה (או שמא מושבת בני אנוש) מבלי להניד עפעף. היא הגיעה וניגשה היישר למסור החשמלי שהונח לו בפשטות על גבי הקיר. הונח מבלי לדעת לאיזה שימוש איום יילקח ויידרש לבצע. מה שהטריד אותי יותר מכול, עוד הרבה לפני שראיתי את תוצאות מעשיה היה המבט החודרני שהטיחה בי רגע לפני שנכנסה לבית כדי לבצע את זממה, כמו כדי להכריז בפניי שהיא מודעת לכך שאני כאן ושאני אהיה באל כורחי: העד העיקרי למעשיה הנוראיים.
"אל תתן לה לחדור אליך", אמר פיטר מרחוק – היה נדמה לי כמו הוא נמצא בגלקסיה אחרת. “ג'סטין אוהבת קהל. היא אוהבת לדעת שיש מישהו שצופה בה מבצעת את מעשיה המחליאים. היא תעשה אותם בכל מקרה, אבל משום מה היא תמיד מצליחה באופן ממזרי משהו לסדר לעצמה קהל בו תותיר את חותמה בהליך פוסט-טראומתי מרושע לעדי עולם", ואז הוא השתתק. הבחנתי שנדמה כמו אני באמת מרוחק מפיטר כאילו אנו נמצאים על שתי גלקסיות מרוחקות. כל הסביבה שהקיפה אותי נמוגה, השמיים והאוויר נהפכו לריק שחור נטול כוכבים, לא יכולתי לראות עוד את הרצפה או על מה הסולם שלי עומד, ופיטר כלל לא נמצא בסביבה. הדבר היחיד שראיתי היה האור העמום של הנורה הרועדת והרוטטת שעל תקרת החדר עליו השקפתי מחלוני שנדמה היה כמו נעה למקצב צעדי הענק המתקרבים של הרוע בהתגלמותו ששכן בגופה של ג'ולייט; הנערה בת השש עשרה – ג'סטין בלאק. המשך »

מקור הרוע: חלק א'

פורסם ביום יום חמישי, 04 במרץ 2010 בשעה 04:21

בקצה המסדרון חיכה לי פיטר ולקח מידיי את העששית מבלי להוסיף מילה.
"מי עשה לה את זה?", שאלתי אותו בפנים חיוורות.
"אתה יודע טוב מאוד מי. אתה יודע כי פגשת את מקור הרוע בעצמך. מה שאתה לא פגשת הוא את האיך. הלמה יגיע מאוחר יותר, ואז אתה תדע. הו, אתה תדע", פניו התקדרו לרגע לפי מחולו המרצד של אור העששית.
"אני רוצה לדעת הכול", אמרתי והתכוונתי לכך.
הוא התחיל ללכת מבלי להגיד דבר, ואני נאלצתי לעקוב אחריו, תוהה מה יקרה בהמשך.
ראיתי שהמסדרון בו אנו הולכים משנה את צורתו, ואף האור שמחושך נעשה לבהיר יותר. הבחנתי כי אנחנו יוצאים מן המסדרון לתוך גינה של בית. השמיים היו כחולים, צחים ומעוטרים בעננים לבנים בודדים. יכולתי לשמוע את הציפורים מצייצות; זו הייתה אווירה פסטורלית להפליא. פיטר התקדם כמו היציאה מהחורבות החשוכות אל תוך גינה של בית במקום אחר לחלוטין הייתה טבע שני עבורו. בפינת הקיר שהוביל לבית, יכולתי לראות מסור חשמלי קל מונח בנונשלנטיות והרגשתי כיצד מתגנבת לתוכי תחושה אפלולית מדיי. "איפה אנחנו עכשיו, פיטר?", שאלתי אותו, מנסה להרחיק את התחושה שהספיקה לחלוף כלעומת שבאה.
"זה אחד המקומות שבו היא תשתנה. עבור ג'ולייט זו תהיה חוויה טראומתית נוספת מבין סדרה של חוויות שילוו אותה למשך כל תקופת חייה מאז הכרותה עימה".
"היכרותה עם מי?" שאלתי אותו, אך הוא השתיק אותי וסימן לי להתקרב אל חלון הבית.
החלון היה גבוה מדיי, והבטתי בפיטר בסימן שאלה של 'מה עליי לעשות עכשיו?', אך הוא רק סימן לי לגשת לחלון. הבחנתי שמתחת לחלון פתאום עמד סולם מתכת קטן שלא הבנתי כיצד הזדחל הוא מתחת לאפי, אך הבלגתי שוב וטיפסתי עליו, מציץ מבעד לחלון הפתוח. המשך »

"האישה האיומה הזו"

פורסם ביום יום שני, 22 בפברואר 2010 בשעה 16:15

בשלב זה כבר לא יכולתי לעמוד עוד במראות וצעקתי: "תעזבי אותה – חתיכת מטורפת!". ג'סטין הופתעה, הסיטה את ראשה בחדות כמעט לטאתית והביטה היישר בי: "אתה!", היא אמרה בקול זעם צורמני. היא התרוממה במהירות כמעט לא אנושית לכיווני וביד אחת תפסה את שולי הצווארון של חולצתי ומשכה אותי בכוח עצום בל יתואר דרך פתח האיוורור והנחיתה את גופי על גבי הרצפה בקול תרעומת. היא הרימה את אגרופה אל על ואז האגרוף עטוי הכפפה הוצת בשלהבות שחורות והכפפה נאכלה באש ועל פניה של ג'סטין נעטה גיחוך כשל פסיכופת מטורף שעומד לרצוח בפעם הראשונה בחייו. באינסטינקט הרמתי את ידיי כדי להגן על פניי, צעקתי באימה וציפיתי למותי האיום והנורא כשג'סטין הנחיתה את אגרוף המוות שלה עליי ואז…

סעודת גורמה

פורסם ביום יום חמישי, 18 בפברואר 2010 בשעה 14:44

חדר האוכל היה רחב ידיים ומפואר למדיי – או לפחות כך היה אמור להיראות לפני הטרנספורמציה המפלצתית שבה חזיתי לנגד עיניי. במקום חדר אוכל שרגילים לראות במלונות שגרתיים – החדר הזה נראה כמו קרביים של מפלצת ענקית. עורות שנראו אנושיים כיסו את רחבי החדר, את הקירות, את התקרה, את המנורות והנורות, את לוחות העץ, וציפו את השולחנות ורגלי הכיסאות וכן את הריפוד של המושבים. כוסות היין וכן הצלחות היו עשויות מעצמות מגולפות וכן נכחו קערות מגולגולות ראשי אדם פעורות בהתאמה. הסכו"ם היה עשוי מעצמות האצבעות כולל הציפורניים המצומקות השזורות יחדיו בשתי וערב של שיער אנושי. והאורחים – הו, אלוהים – האורחים היו גוויות נרקבות עטופות תכריכים ולבושות בטוקסידו קרוע לפרקים עם ורד קטנה המשתרכת מכיסם שבאופן מעורר חשד נראתה כמו איזה איבר פנימי כגון לבלב או אולי היה זה האפנדציט. המומיות-הפסאודו-אורחים היו קשורות במיתרי פסנתר משומשים בתנוחות משונות בעוד המיתרים נמשכו אל התקרה דרך גלגלי שיניים שהיו מחוברים למעין מכונה גרוטסקית של עינויים. בתדהמתי מהמחזה המבעית כמעט ומעדתי על הקיר ובטעות הפעלתי את גלגל השיניים החלוד שהחל להסתובב ואט אט החדר נאור לחיים וגלריית הזוועות המומחזת נכנסה לפעולה רציפה ומעוררת חלחלה. המשך »